האשמה שלהם: נבחרת ישראל כבר לא העיקר עבור השחקנים

עשרים שנה עברו מאז ה-13 באוקטובר 1993, על פניו אחד מרגעיו הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, שיש שיאמרו שאפילו שינה את פני הענף המקומי לנצח. מאז אותו היום, כך האמינו, הכדורגלן הישראלי כבר לא ייחשב כנחות המשמש כשק חבטות, אלא יריב ראוי שמסתכל בלבן של העיניים לכל נבחרת באשר היא. אז האמינו. עשרים שנה עברו, ורגע אחרי שהנבחרת שלנו שוב פוגשת יריבה ענקית מימדים בקרב סופר מכריע מבחינתה וסופר משעמם מבחינתנו, נדמה שהכדורגלן הישראלי רק הלך אחורה מאז אותו ניצחון גדול.

• לכל הכתבות, הטורים והפרשנויות לחצו לעולם המגזין שלנו >

ניקולה וויצ'יץ', מגדולי הסנטרים ששיחקו בארץ בפרט ובאירופה בכלל, העניק בחודש שעבר ראיון לערוץ הספורט, ודיבר על הכדורסלן הישראלי: "להגיע ל-NBA לא יכולה להיות השאיפה היחידה. כששחקנים מגיעים ל-NBA הם צריכים להוביל את הקבוצה, הם צריכים להיות חלק חשוב בקבוצה, לא רק להגיד "אנחנו שחקני NBA". תחליפו את הכדורסל בכדורגל ואת ה-NBA באירופה, ותקבלו ניתוח מדויק של הכדורגלן הישראלי החדש.

תסתכלו על רשימת השחקנים שלקחו חלק באותו ניצחון הירואי בפארק דה פראנס לפני עשרים שנה: בוני גינצבורג, פליקס חלפון, אלון חרזי, ניר קלינגר, משה גלאם, אלון חזן, רוני לוי, אבי נמני, רוני רוזנטל, רונן חרזי, ראובן עטר, אייל ברקוביץ'. המשותף לכולם? אגדות כדורגל ישראלי. כל שחקן, בכל עמדה, היה מוביל בקבוצתו ומיצה את הפוטנציאל שלו עד תום. רובם המכריע אפילו הפכו לסמלים של ממש עבור המועדונים בהם גדלו ושיחקו. הגיל הממוצע שלהם? 24. השחקן המבוגר ביותר? רוני רוזנטל, שחקן משמעותי בליברפול הענקית. השחקן הצעיר ביותר? אייל ברקוביץ', כישרון אמיתי במכבי חיפה שעתידו עוד לפניו.

עכשיו תסתכלו על רשימת השחקנים שלקחו חלק במשחק המכריע מול רוסיה בחודש שעבר: דודו אוואט, דקל קינן, טל בן חיים, אופיר דוידזאדה, שרן ייני, גל אלברמן, מאור מליקסון, ביברס נאתכו, ערן זהבי, ליאור רפאלוב, אליניב ברדה, חן עזרא, איתי שכטר, מהראן ראדי. המשותף לכולם? שחקנים שמוגדרים במקרה הטוב כפוטנציאל לא ממומש, ובמקרה הרע כמקרה חמור של אוברייטד. הגיל הממוצע שלהם? 28. השחקן המבוגר ביותר? דודו אוואט, שוער של קבוצת תחתית בליגה השנייה בספרד, שספגה את מספר השערים הגבוה ביותר עד כה העונה. השחקן הצעיר ביותר? אופר דוידזאדה, שערך את הופעת הבכורה בנבחרת משחק אחד קודם לכן, ומאובחן ככישרון בהגנת הפועל באר שבע. ומה עוד משותף לרובם המכריע של השחקנים? אירופה. 10 מתוך 13 שיחקו או עדיין משחקים בקבוצה באירופה. שלושת הנותרים חולמים על זה בלילה. נשמע מרשים? אז לא ממש.

בדיוק כפי שניקולה וויצ'יץ' טען לגבי ה-NBA כשניסה להסביר את מצב הכדורסל הישראלי, כך הולכת ומתבהרת התמונה עבור הכדורגל המקומי. היום, היציאה לאירופה היא השאיפה הכי גדולה של הכדורגלן הישראלי. להוכיח את עצמם בקבוצה גדולה בארץ? הצחקתם אותם. להוביל קבוצה ישראלית לתארים מקומיים וקמפיין מוצלח ביבשת? הצחקתם אותם כפליים. אירופה. חו"ל. העיקר לצאת מפה. העיקר לשבת על הספסל בבלגיה או בקפריסין. היום, שחקנים צעירים שמצליחים להשלים בארץ עונה שלמה עם מינימום איבודי כדור – מתחילים לחשוב שהם לא פחות מסופרסטארים. שהמשכורת שניתנת להם מצחיקה, שליגת העל שלנו קטנה עליהם בכמה מידות, ושהגיע הזמן להגשים את החלום האירופי ולהכניס עוד כסף לחשבון הבנק.

הבעיה של נבחרת ישראל היא לא המאמן שלה או הדרך והשיטה שהוא בוחר לעצמו. הבעיה היא גם לא באיצטדיון המיושן ברמת גן, בתקשורת שמחכה בפינה או באוהדים חסרי הסבלנות. הבעיה של הנבחרת היא השחקנים שלה, שכמו כל ישראלי מצוי רוצים לעבוד כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר. העניין בשחקני כדורגל הוא ששנה-שנתיים על הספסל יכולות לעצור ולהרוס קריירה שלמה, והמדד הטוב ביותר לכך הוא הנבחרת, בה מאוגדים לכאורה מיטב בנינו. קיימים כל כך הרבה מקרים בכדורגל שלנו של שחקנים שנתנו משחק-שניים-עשרה טובים במהלך עונה, וחרבו לעצמם את המשך הקריירה כי היו בטוחים שמגיע להם הרבה יותר. ההצלחה עלתה להם לראש, השתן גם, הסוכנים מפמפמים להם כמה הם גדולים ומוצלחים – והם נוסעים בעקבות החלום. נוסעים לכבוש את אנורתוסיס פמגוסטה, נוסעים לצלוח את לוקרן, נוסעים לתלות דגל ישראל ביציעי הליגה הפולנית.

על פניו, זאת משאלת לב של כל אדם באשר הוא, ומי אנחנו שנלין על שחקנים שרוצים ללכת ולהתייבש על ספסל בגולה רק כדי לקבל הזדמנות ו/או צ'ק שמן? מי אנחנו שנתווכח על שחקנים מקומיים שמעדיפים לשבת ביציע, רק כי הם לא מוכנים לחתום על חוזה חדש עם הקבוצה שלהם, מתוך הנחה שמישהו כבר ישים את ידיו בסוף העונה על הכישרון העצום והבלתי-ייאמן שיש להם? מי אנחנו שנדבר על כישרונות עצומים שמעולם לא יצאו מאיזור חיוג 08, ובעצת אחיתופל של הסוכן שלהם המריאו לכבוש את בירת סקוטלנד תמורת סיכון מוחשי לעצירת ההתקדמות שלהם? מי אנחנו. חוץ מהעובדה שאנחנו רואים את הענף שלנו מת מול העיניים, את הנבחרת קורסת מקמפיין לקמפיין ואת השחקנים היקרים שמוזילים את חולצת הכחול-לבן.

סגל הנבחרת בקמפיין הנוכחי הכיל עשרות שחקנים ועשרות ניסיונות להוציא את המיץ מכישרונות מבוזבזים. כאלה שחשבו שהם גדולים עלינו, אבל יצאו קטנים. כאלה שחשבו שהכסף של צרפת יותר טוב להם לקריירה מאשר עוד עונה בראשות טבלת מלך השערים בליגת העל. כאלה שעוד לפני שהשלימו ארבע מסירות מדויקות במשחק בארץ, פינטזו על הסנדביץ' שיקבלו במטוס בדרך ל'אירופה'.

עשרים שנה עברו מאז הניצחון ההוא על צרפת, וכל כך הרבה השתנה. התמימות של השחקנים הישראליים, שעצם לבישת החולצה העבירה בהם צמרמורת, נקברה אי שם מתחת לשקי הכסף. הצניעות של שחקנים צעירים, שהתרגשו מכל משחק ליגה ומכל הזדמנות לייצג את המדינה, הלכה לאיבוד באחד משדות התעופה ברחבי היבשת. תחושת הגאווה של 'באנו קטנים אבל יצאנו גדולים' התחלפה בתחושות דיכאון של 'באנו גדולים אבל יצאנו קטנים'. כי ככה זה אצלנו. וככה רואים אותנו. ושום ניצחון חסר כל משמעות על צרפת או תיקו מול פורטוגל לא ישנו את זה. אצלנו העיקר זה 'להתקדם בקריירה', גם אם זה אומר לחסל אותה מהיסוד. העיקר זה 'להצליח באתגרים חדשים', גם אם זה אומר לשבת על ספסל שלוש שנים. העיקר לטוס מפה. העיקר לחשוב על עצמנו. העיקר זה לא הנבחרת. העיקר, כמו שניקולה אמר, להגיד ששיחקנו ב-NBA.