למה לא למדנו לתת יותר כבוד לספורטאים?

אנחנו, הישראלים, לא ידועים בבקשות הסליחה המנומסות שלנו. אנחנו יפים, חכמים, יודעים לגלוש על הגלים ולהכין פלאפל, אבל נדמה כי שכחנו איך לבקש סליחה. ובכל זאת הייתי רוצה לבקש סליחה לקראת יום הכיפורים המתקרב ובא. את הסליחה שלי אבקש מ-י"א הספורטאים שלנו, שנרצחו בדם קר באוויר הקריר של מינכן היפה, בלב האולימפיאדה השמחה בתחילת ספטמבר.

סליחה שלא הייתה אבטחה כבדה מספיק למשלחת הישראלית ומוקמתם בבניין קיצוני, ישר ליד הגדר של הכפר האולימפי, חשופים לכל רוח ומזימה. סליחה על הסירובים של הממשלה שלנו לשתף פעולה בתהליך המשא ומתן עם המחבלים. סליחה על החילוץ שנכשל והפך לאסון שלא היה כמותו בכל ההיסטוריה של הספורט, בכל ההיסטוריה של גרמניה – לא ככה, לא באופן הזה.

סליחה על כך שהיום, 41 שנים אחרי, אנחנו עדיין מתקשים לזכות במדליות, ומופתעים לנוכח הישגיהן של מעצמות העולם, כשבארון שלנו מוטלת מדליית זהב בודדה לצד מדליית כסף שוממת, וסביבן חמש מדליות ארד יתומות, שמתוכן אפס מלונדון.

היינו צריכים ללמוד ממינכן, לשפר משהו בנו, לקוות לאיזה שינוי בעולם. אבל ב-2013, כמו ב-1972, ישראל נתונה תחת איומיהן של מדינות אויב. אם לא מצרים, אז סוריה. אם לא סוריה, איראן. והאבטחה כבדה, אבל בכל זאת יש משהו רע באוויר. כולם שונאים את כולם. חברי "לה פמיליה" שורפים את הגביעים של בית"ר ירושלים, אצן אולימפי נאלץ לעבוד כמנקה בבתי מלון, כדורגלן מנתניה חשוד במעורבות ברצח צעירה, חוליגנים פורצים אל כר הדשא בטדי בגמר היורו לנבחרות צעירות, ליקויים מתגלים בבריכת השחייה בווינגייט, נבחרת ישראל בכדורגל מאבדת את הסיכוי להעפיל למונדיאל, נבחרת ישראל בכדורסל מודחת מהיורובאסקט וכולם כועסים – על השחקנים, על המאמנים, על ההתאחדות, על אלוהים, על העולם.

היינו צריכים לכבד את הספורטאים שלנו אחרי מה שקרה לכם, אבל עולם כמנהגו נוהג – כולם אשמים וכולם חפים מפשע. אולי האבטחה צריכה להיות כבדה לא בעולם הגדול, באולימפיאדות, אוניברסיאדות ואליפויות עולם, אלא כאן, אצלנו. אולי אז יהיה טוב.

היינו צריכים לקבל את ההפסדים שלנו, כי לפעמים כל הרצון וכל היכולת לא מספיקים בשביל לנצח את הקבוצה היריבה, את השחקן היריב, את האויב. כי לפעמים לאויב יש יותר רצון ויותר יכולת. גם אתם ידעתם את זה. אולי לא בהתחלה, כי ניסיתם להילחם. ניסיתם לברוח. היה בכם רצון לחיות, לרוץ אל מחוץ לבניין, אל מעבר לגדר, אל הרחובות הקרים והשמחים של מינכן, לקבל חיבוק ולדעת שהכל יהיה בסדר, שאתם בטוחים. אבל להם היה נשק חם, ובסוף, לפני שהכל נגמר, כבר ידעתם. ידעתם שהפסדתם, והידיעה הזאת הייתה מרה ועצובה יותר מהכל – אבל הייתה בה גם הקלה. מין הקלה שבייאוש, הקלה שנופלת הרבה אחרי ניסיונות המרד, אחרי המשא ומתן, אחרי הכעס ואחרי הצער ואחרי הכל, ואחריה יש רק דממה. כמו אחרי הפיצוץ במרתון בבוסטון. כמו אחרי מלחמה.

סליחה, דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא, יעקב שפרינגר. סליחה שהרגשתם את הדממה הזאת, האיומה והצורבת. סליחה שאנחנו לא יודעים להקשיב לה.

[מורן קבסו]