משחק ליגת הקיץ הכי מעניין שלא ראיתם

שישי האחרון, שתיים בצהריים, מלחה. משחק כדורסל של ארצות הברית מול ארגנטינה במסגרת המכביה. למה לצפות? לא ברור. כן, זו רק הגרסה היהודית למשחק בין שתי מעצמות הספורט האלה, אבל עדיין בקיץ שחון מספורט ניקח גם את זה.

הקהל (כ-500 איש בערך) מורכב מיהודים אמריקנים, מעט יהודים ארגנטינים וכמה ישראלים. כשאני נכנס לאולם אני רואה את 2 הנבחרות בחימום לפני המשחק. האמריקנים נראים כחבורה אתלטית ומטופחת שלובשת את המדים האולימפיים של נבחרת ארה"ב. מדריך אותם בראד גרינברג ולפחות 5 משחקני הנבחרת נמצאים במעקב עלי ידי קבוצות הליגה, שמחפשות אחר יהודים איכותיים שיוכלו לשחק בליגה שלנו כישראלים.

האמריקנים בגילאים 19-23 מגיעים ממיטב הקולג'ים (MIT ,Colombia), וזה אומר שחלק מהם יוכלו לבחור בין קריירת כדורסל לא רעה לבין עבודה לא רעה באפל או גוגל. מהצד השני, הנבחרת הארגנטינאית מתחממת. במבט ראשון, לעומת האתלטים שמנגד, הארגנטינים לא נראים מרשימים במיוחד. הם נראים יותר כמו חבר'ה שבאו למשחק במחוזיאדה. זיהיתי שם את פרננדו גוטמן, אקס הפועל חולון שפרש בינתיים. נראה שגם חלק גדול מהנבחרת שלו עשו כמוהו. פה לא נראה שיש שחקנים תחת מעקב.

בפתיחה האמריקנים מראים את העליונות שהסתמנה מהחימום - ג'אמפ שוטים קלים ונקודות מתחת לסל. החבר'ה על הספסל של גרינברג מחייכים. הדקות חולפות ונדמה שגם אני וגם הם מתחילים להתנער מהזלזול הראשוני שלנו בנבחרת הארגנטינאית. הלבנים-תכולים משחקים פיסי ולא נותנים שום סל קל. בהתקפה כמה חדירות יפות ושלשות ומתברר שיהודי ארגנטינה לא באו לטיול תגלית בירושלים.

ככל שהמשחק התקדם, הוא נהיה פיסי ואינטנסיבי יותר. האמריקנים הופתעו מרמת הנחישות והאגרסיביות הארגנטינאית ונראו מספר פעמים מתלוננים לשופטים. היריבים, מצדם, לא התרשמו יותר מדי והמשיכו לשחק.

נראה שרוח מלחה, שלאורך השנים גורמת לקבוצות להתעלות ולהוציא מעצמן דברים גדולים, דבקה גם בשתי הנבחרות. באירוע הזה ומתוך משחק מכביה ללא ציפיות מיוחדות נגלה לעיניי אחד ממשחקיי הכדורסל היותר מרתקים שראיתי העונה. העלילה סיפרה את עצמה. האנדרדוג המובהק שמגלה תשוקה ונחישות לטינית מול בן הדוד הצעיר המאומן והמוצלח מאמריקה.

בדיקה מסוקרנת שעשיתי תוך כדי משחק על הארגנטינים העלתה שכולם פרשו ממשחק מקצועני ומשחקים בליגות נמוכות (חלקם עוד בגילאים צעירים). אחרי קריירה בליגה המקומית הם פשוט עברו למקצועות אחרים. השניים שיותר סיקרנו אותי שם הם אנדראס ברגמן ולואיס סאול. ברגמן (1.88 מ', בן 28) הוא חודר בחסד שגרם ללא מעט אנשים בקהל לתפוס את הראש. הוא מזכיר את ג'ינובילי במשחק וגם חיצונית, רק נמוך יותר ויהודי שלא שיחק כדורסל מקצועני כבר שנתיים. סאול (1.87 מ') משחק בליגת הנמוכות. מדובר ברכז בן 36 לא אתלטי מדי, לא קופץ גבוה מדי (לא עם יותר מדי שיער), אבל עם ים של כדורסל ותחושה כזו למשחק שלא תמיד מקבלים גם בטופ קולג'ים בארה"ב. הכשרון והתשוקה הארגנטינאית המוכרת לא פסחו גם על יהודי המדינה.

כל מה שאפשר היה לבקש היה באותו משחק - אינטנסיביות הגנתית והתקפית; קהל שנכנס לאווירה בקריאות "USA" מול "ואמוס ארחנטינה"; שחקן אמריקני שמורחק אחרי עבירה לא ספורטיבית; חזרה גדולה של ארה"ב למשחק ברבע הרביעי; פריקת כתף מאוחר של סאול, השחקן המוביל של ארגנטינה; שלשה מטורפת בשניה האחרונה של הארגנטינים שהובילה להארכה; 3 פצועים שלא סיימו את המשחק; ולבסוף, ניצחון ארגנטינאי עם כל הלב וחגיגות ניצחון מרגשות במשחק שלא קובע כלום, אבל אומר משהו.

זה היה בשישי בצהריים? במלחה? אירוע קיץ ידידותי? אני ראיתי שם קרב כדורסל אדיר בין שתי תרבויות. כזה שאפשר לראות רק בספורט, גם אם זה רק במסגרת המכביה.