אל תפקירו אותנו: לכדורגל הנשים מגיע יותר

המצב השתפר, אבל עדיין יש מקום לשינוי. פלקון בטור מיוחד

תגיות: כדורגל נשים

א א א א ( שנה גודל )
(נבחרת ישראל בכדורגל נשים)
(נבחרת ישראל בכדורגל נשים)
תחילת כתבה

השבוע האחרון באמת שהיה מטורף. התעוררנו בראשון, בוקר הטיסה למשחק מוקדמות היורו בגאורגיה - למשמע הבשורה שחמש שחקניות ואיש צוות יצאו חיוביים בבדיקת קורונה. הגענו לאימון האחרון לפני הטיסה באוירה ירודה, והוא הסתיים כשעוד שחקנית סיימה אותו בתחושה פיזית רעה ועם חום גבוה. למעשה, נותרנו עם פחות מחצי הרכב ראשון לקראת המראה למשחק בינלאומי.

האוירה העכורה היתה המשך ישיר לימים שקדמו לכך. לא הופתענו ששחקניות הנבחרת חלו: בשבוע שעבר טסנו למשחק אחר במוקדמות היורו, מול דנמרק, בתנאים לא סבירים לסיטואציה של מגפה עולמית: טיסות מסחריות מלאות, קונקשנים של שעות - זה היה רגע שבר, בו חשנו שעלינו לשים גבול לזילזול בו מתייחסים אלינו, ספורטאיות ייצוגיות של ישראל.

ליחס מפלה אנחנו רגילות. זה ביום-יום. מחודש מרץ ליגות הכדורגל לנשים בארץ משובתות. גם האימונים. כמי ששיחקה ארבע עונות בליגות של גרמניה, דנמרק ואוסטרליה, אני שומעת מקולגות איך נראים הדברים מעבר לים בתקופה הזו. בקצרה: אחרת לגמרי. גם שם מתמודדים עם הקורונה, אבל שם לא שכחו את כדורגל הנשים, והליגות שלהן בעיצומן.

בישראל, גם כאשר דואגים כבר לליגות הגברים, נוח לממונים להפקיר את הספורטאיות. אם לחדד את האבסורד: הפעם האחרונה בה הורשו נשים בישראל לשחק כדורגל, בכל מסגרת שהיא - היתה במשחק הנבחרת הקודם מול גאורגיה, לפני 7 חודשים. מאז, ועד למשחק מול דנמרק לפני שבוע - אסור היה לנו לגעת בכדור במסגרת קבוצתית.

פלקון: "אנחנו רגילות ליחס מפלה"
פלקון: "אנחנו רגילות ליחס מפלה"

אז נכון, עצם העובדה שהנושא הזה מגיע לכותרות בימים אלה, היא כבר התקדמות. וכדורגל הנשים נמצא במקום אחר בהשוואה לימים בהן אני גדלתי ככדורגלנית - בנות משחקות ברחבי הארץ ואינן חריגות עוד, קבוצות קמות גם בפריפריה, יש יותר השקעה בתשתיות, וזה כבר לא רק המועדון המבוסס של קטמון בירושלים אלא גם לבית"ר, על כל הסמליות של העניין, יש קבוצת נשים. אלא שמקביל, גם העולם ממשיך להתקדם, ולא מחכה לנו. שם כבר משחקים כדורגל, כאמור, ולא מפקירים שחקניות יצוגיות לסכנה בריאותית, אם לתמצת.

חזרנו מגאורגיה עם ניצחון, חרף כל הקשיים. שמחנו גם עבור השחקניות שנותרו בארץ, חולות. מגיע שאפו לצוות העוטף של הנבחרת. אבל זה לא מספיק בשום צורה. כדי להתמודד באירופה באופן עקבי ותחרותי, הפירמידה צריכה להיות עם בסיס איתן. בגיל 28, אני שייכת לדור הבוגר של השחקניות, שראה עולם והבין שהשינוי יבוא רק מקרבנו, לא מהאחראים על הענף. התעוררנו, ואנחו כאן כדי להגיד: מגיע לנו יותר.

בבדיקת הקורונה שעברתי עם הנחיתה בארץ, הבודק הופתע ושאל: "יש דבר כזה בכלל, נבחרת כדורגל לנשים?". אני מקווה שאם אזדקק שוב לבדיקה כזו, בעתיד, זו לא תהיה כבר שאלה אלא עובדה שידועה לכל, ומעוררת גאווה.

לי פלקון היא המצטרפת החדשה ל'נבחרת לאחריות חברתית', פרויקט משותף של 'בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים' של הקרן החדשה לישראל.

מעבר לתגובות