"התמודדתי עם מכשולים מנטליים שלא הכרתי"

גפן פרימו היא אחת מהג'ודאיות המובילות של נבחרת ישראל. כבר שנים שהיא הישראלית הבכירה בקטגוריית המשקל עד 52 ק״ג, נמצאת בצמרת העולמית ומחזיקה ברזומה עתיר מדליות ותארים. ביניהם היא מחזיקה במדליית ארד באליפות העולם, מדליות ארד באליפויות אירופה, ו-12 מדליות בתחרויות גראנד סלאם, מתוכן ארבע מזהב. את הזהב האחרון היא ענדה ממש לאחרונה, בשבוע שעבר, בגרנד סלאם לוזאן.

עם פתיחת תקופת הקריטריון האולימפי ללוס אנג׳לס 2028, אותה היא החלה בסמוך לחתונתה, ולצד ההכנות האחרונות לאליפות העולם שתיערך בעוד פחות מחודש, פרימו תתחיל בקרוב גם את השנה האחרונה שלה ללימודים בתואר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. אז איך מצליחים לשלב הכל בין החיים בג׳ודו לחיים האישיים, לעמוד בעומס, ועדיין להישאר חיובית ומחויבת למטרות המקצועיות? בריאיון מיוחד, היא מדברת על השאיפות התחרותיות והרצון לקטוף עוד תארים כשבראשם התקווה למדליה אולימפית, ההתמודדויות גם מחוץ למזרן, הקשר עם האחות כרם שמתחרה לצידה וההנאה שלה מתחרויות.

גפן, מה שלומך בימים אלה? 
״שלומי מצוין. עוד מתאוששת מהתחרות בלוזאן. אני מסדרת את השנה הקרובה, מסדרת את התזונה שוב, וכבר מתכוננת לשבוע הבא לתחרות הבאה, גראנד סלאם בודפשט, כשאליפות העולם תהיה ממש בעוד חודש״. 

זכית בזהב בגראנד סלאם לוזאן בשבוע שעבר, איך זה הרגיש לחזור לפודיום אחרי כמעט חצי שנה?
״לחזור לפודיום אחרי לא מעט זמן, ובמיוחד כשזה מקום ראשון עם מדליית זהב, היה מאוד משמעותי. לחזור לראש הפודיום ולשמוע את ההמנון זה הכי מרגש שיש. בתחרויות האחרונות הדברים פחות התחברו אצלי. הגעתי פעמיים למקום החמישי, באליפות אירופה הפסדתי בסיבוב השני, זכיתי במדליית ארד בטביליסי, אבל מדליית הזהב שזכיתי בה עכשיו הייתה מאוד מיוחדת, וקדמה לזה עבודה מאוד קשה. 

"עוד לפני שהתחתנתי היו לי כל מיני פציעות שליוו אותי, והייתי צריכה לטפל בהן מתחת לרדאר. הייתי צריכה להתגבר על הרבה דברים, בעיקר על הרבה מכשולים מנטליים שלא הכרתי. דוגמה עיקרית שאני יכולה לתת היא שאחרי שהתחתנתי, ישר עלו השאלות - אז עכשיו ילדים? את ממשיכה בג׳ודו? את פורשת?". 

"הדרייב שלי הוא אף פעם לא להוכיח לאחרים, אלא להוכיח לעצמי. רציתי להשתיק את הדברים האלה, אבל בדרך שלי. אני עונה בנחמדות, אבל בואו תראו שאני לגמרי פה, בואו אני אראה לכם ואני שמחה שהצלחתי להוכיח. ודווקא בגלל זה, זה היה אקסטרה מרגש שסיימתי במקום הראשון עם הזהב. לא מזמן היינו במחנה אימון מאוד מאוד ארוך ביפן, מחנה של חודש ויומיים. מעבר לזה היו המון בלוקים של מחנות אימונים בחו״ל, וזו הייתה תקופה ארוכה של לא להיות בבית ולהפסיד הרבה דברים. ואני בן אדם של בית, אני אוהבת את השגרה. בתקופה הזאת הייתי צריכה לאסוף את עצמי, לתת הכל, להיות מרוכזת, לא לתת לשום דבר להוריד אותי, ועשיתי את זה. אני גאה בעצמי ואני שמחה שזה בא לידי ביטוי בתחרות עכשיו".

מה הכוונה כאן ב׳לאסוף את עצמי׳? זאת אומרת, מה הפעם הרגיש לך שונה בתקופה כזו?  
"אני מאוד ׳רגילה׳. מהילדות ההורים שלי הקפידו שאני אלך לבית הספר, שיהיו לי חברים. אבא שלי חיכה שאסיים אימון ואלך לשעה לבת מצווה של חברה, כשבזמן הזה הוא מחכה לי בחוץ כדי להחזיר אותי לבית כדי שאצליח לישון מספיק. אחרי בית הספר עשיתי צבא, וכשסיימתי את המשחקים האולימפיים בפריז נרשמתי ללימודים". 

"הכל אצלי קורה בו זמנית, גם וגם. דווקא ה׳רגילה׳ הזה, זה משהו מאוד שונה בנוף. יש זרקור כלשהו, אפשר גם לראות את זה בתכניות ריאליטי, שאין מישהו ׳רגיל׳. תמיד יש סיפור מאחורי האנשים. סף הריגוש של אנשים כל כך עלה, שגם כשאני צופה בריאליטי אני יושבת ובוכה כי נכנס פתאום איזשהו סיפור אישי, ואני לא כזאת. אני באתי ממשפחה מדהימה, יש לי בן זוג מושלם, יש לי חברים שמלווים אותי מגיל צעיר, קומץ חברים שהולך איתי והם איתי באש ובמים, והם הכח שלי. יש לי בסיס מאוד מאוד טוב". 

"דווקא ה׳רגילה׳ כביכול, לדעתי זה משהו שהוא מרים גבה. אני חושבת שהזרקור לא הולך לפשטות. אני חושבת שכאן תמיד היה הקושי שלי - של להביא את - אני גפן, אני ספורטאית אולימפית, אבל אני גם אישה, אני גם אוהבת להתלבש, אני גם אוהבת לעשות שופינג, אני אוהבת ללמוד ואני רוצה לעשות תואר ראשון, ואני גם רוצה לשים לק. הכל אצלי קורה במקביל. זה משהו שתמיד התמודדתי איתו, כי אנשים לא יודעים איך לאכול את זה".

אנשים בעולם של הספורט, או בעולם שמחוץ לספורט?
"בעולם של הספורט, ובעולם שמחוץ לספורט אני חושבת שפחות מכירים אותי בגלל זה. זאת התחושה שלי. אני כאילו לא באה עם ׳אג׳נדה׳ כלשהי. מהרגע שהתחלתי את הקריירה זה משהו שכל הזמן הייתי צריכה להילחם בו, להוכיח שאני בג׳ודו ב-100%, אבל שאני גם בעוד דברים".

ואיך את יודעת ומצליחה לנהל את זה? 
״אני חושבת שמבנה האישיות שלי הוא כזה שאני צריכה לאתגר את עצמי. לאתגר ברמה הגופנית כמובן בג׳ודו במה שזה מביא איתו, אבל גם ברמה השכלית, ולהתקדם ולהתחתן זה גם דבר כזה. אני תמיד עושה הכל בו זמנית. אם כבר עומס, אז עומס עד הסוף. אני פשוט מנסה - אם אני לא אצליח, אז אני לא אצליח, אבל אני במסלול הרגיל. אמרו לי שאולי כדאי לי לפרושׂ את השנים של הלימודים, למרוח את זה. ולא, אני לא רוצה להוריד לעצמי שום קורס. אני תמיד מתמודדת עם זה, עם להוכיח שזה אפשרי".   

איך מצליחים לנווט להצלחות בתוך הדבר הזה? 
"אני מאמינה שכשספורטאי נמצא במצב רוח טוב, כשהוא שלם עם עצמו, כשהכל מתיישב במשבצת והפאזל שלם, אז רואים את זה אחר כך במזרן ובתחרות. ככה אני חושבת. תחרות זה בסוף לצאת לקרב, במיוחד בג׳ודו, צריך לצאת לקרב כשהראש שקט וכשהלב שלם״. 

מתי את מרגישה שאת בנקודה הזאת? 
״אני תמיד שואפת לזה, בגלל זה אני מזינה את עצמי בהרבה דברים. אני אוהבת לקרוא, אני אוהבת ללמוד, אני אוהבת ליהנות בזמן הפנוי שלי, אלה הדברים שמרכיבים את השלם הזה אצלי. זה מאוד משפיע על המקצועי, וזה תהליך. זה תמיד גם לקבל אישורים שכל הגם וגם הזה, זה בסדר מצד אחד, ומצד שני אני יודעת טוב מאוד מי אני. תמיד אני יודעת מה יעשה לי טוב, ואני יודעת איך להגיע ל-100% הזה, כדי שאני אוכל לתת את ה-100% שלי לתוך זה. זה משהו שתמיד היה לי, מילדות, תמיד סמכו עליי בבית הספר תמיד נתנו לי חופש ואמרו לי: ׳אנחנו מאחורייך לא משנה מה, יש לך גב ואת יודעת מה את עושה׳. תמיד הביטחון הזה מלווה אותי".

איזו השתדרגות את מרגישה שעשית מהקמפיינים לפריז ולטוקיו?
"קודם כל יש אצלנו שינוי אדיר, הנבחרות שלנו התאחדו, נבחרת הנשים ונבחרת הגברים. הצוות שלנו התרחב ויש עבודה אישית שעושים איתי, נוסף לזה גם יש תזונאית, ומאמן כושר שמתאים את התוכניות. בעצם מה שהיה השתדרג בכמה רמות. זה כאילו שהתקדמנו מאייפון 1 לאייפון 18. ההתחלה הייתה טובה כי זה בכל זאת אייפון, פשוט עכשיו מערכת ההפעלה שלו ממש מתוחכמת. לכל אחד הנבחרת יש מאמן שאחראי עליו, ואצלי זה ארתור קטייב. אני עובדת איתו, עם ברוך שמאילוב ועם עידו בר באופן פרטני. ארתור אחראי על להכניס לי עוד תרגילים, לראות איתי את הקרבות, לתת פידבק באימונים. כשהיו שני מאמנים על כל הבנות, זה מאוד מאוד קשה לעקוב אחרי מישהי אחת, זה פשוט לא קורה. ועכשיו יש מישהו שאחראי נטו עליי, ממש בכל שלוק מים שאני הולכת לקחת הוא בא איתי ומדבר איתי, אומר לי מה טוב ומה לא, מנתח, מסביר לי מה לתרגל יותר. ככה שזה הבדל מאוד מאוד גדול". 

איך את רואה את הדרך המקצועית שלך נכון להיום,  קצת אחרי תקופת תחילת הקריטריון?
״רק התחלנו את הקריטריון האולימפי, וקשה לראות את הדברים האלה עד המשחקים עצמם. אלה דברים שאנחנו לא יודעים איך הם יהיו עד שהמשחקים מסתיימים. כשאנחנו בתוך זה, זה ממש מרתון. מה שמלווה אותי לאורך הדרך זה לחשוב כמה זמן נשאר לרגע הזה של המשחקים, ושבכל יום אני אעשה את הכי טוב שלי. זה משהו שאני יכולה להבטיח לעצמי, ואת זה אני יודעת להעריך ולבחון בסוף כל יום. אני יודעת שבכל יום אני צריכה לתת את ה-100% האלה״. 

איך את מקבלת הפסדים? 
"תלוי איזה. לפני שתקופת הקריטריון התחילה הפסדתי בגראנד סלאם, אז הבנתי שאני עוד לא בשיא, שאני עוד רחוקה מזה, אבל שהכל בסדר. אני כבר ספורטאית מנוסה, הלב שלי לא נשבר כל כך בקלות, אני עמידה לזה. אני חושבת שזה יתרון. אני אומרת את זה גם לצעירות שמתאמנות איתנו, הקדטיות והג'וניור, שכשמישהי מפסידה אני כמובן מעודדת אותן, אבל אומרת להן שאין זמן לשברון לב. שיש עוד שבועיים תחרות כלשהי, אליפות אירופה, אין זמן שהלב יישבר. אין סיבה להגיע לתחתית ואז להרים את עצמך, זה מיותר. זה נגיד משהו שנוגע להפסדים שהם כביכול ׳קטנים׳. אבל כשהתחיל הקריטריון, זה משהו אחר לגמרי כי כל תחרות היא חשובה. שוב אני אגיד, אין שיברונות לב כי אנחנו במרתון. ברור שיהיו תחרויות מוצלחות ותחרויות פחות מוצלחות, אז פשוט צריך לקחת את מה שצריך ללמוד ולהמשיך הלאה. עד שלא מגיעים לנקודת סיום אין מה להישבר״.  

כמה את נהנית מתחרויות? 
"בשביל זה אני פה. אני בן אדם תחרותי ברמות. אני תחרותית בכל מה שאני עושה. אני מתה על ההרגשה הזאת. אני שמה אוזניות, שמה את השירים שאני אוהבת. זה היום שלי. אני קמה בבוקר וזה היום שלי. זה כמו יום הולדת מבחינתי. זאת הבמה שלי ויאללה - איזה כיף. אני ממש אוהבת".

איזו גפן תגיע למשחקים בלוס אנג׳לס? 
״אני אעשה את הכל כדי להגיע לשם, כמובן ששום דבר לא מובטח, זה ג׳ודו נכוויתי מזה כבר בעבר. אני מקווה שהגפן הכי טובה שהייתה, הכי שלמה, הכי בטוחה בעצמה, הכי עם אש בעיניים ובאה לקחת מה ששלה״.  

כמה החלום זה מדליה אולימפית? 
״בשביל זה נשארתי, לא הייתי נשארת לעוד קמפיין אם זה לא משהו שהייתי חולמת עליו בלילה. עברתי שני קמפיינים - טוקיו ופריז, זה משהו שהוא אינטנסיבי. לא הייתה לי כל כך הפסקה ביניהם והייתי צריכה את הזמן לעכל ולאסוף את עצמי".

לעבור את הדרך הזו יחד עם כרם אחותך שמתחרה לצידך, זה לא דבר מובן מאליו.
״היא חזרה מפציעות, מתקופה מאוד מאוד מורכבת שהייתה. אני חושבת שזה חישל אותה, שהיא ממש התבגרה בעקבות זה, התחספסה. אני יודעת שגם בשבילי וגם בשבילה, זה שיש לנו אחת את השנייה זה הכוח הכי גדול בעולם. אנחנו כל הזמן דוחפות אחת את השנייה, אם זה במבט, אם זה בעידוד, אם זה בשיחות כשאנחנו משתפות אחת את השנייה מה עובר על כל אחת, בהורדת משקל רגע לפני שאנחנו עולות להליכון היא שולחת לי שני לבבות, וזהו, יש לי כוח לרוץ עד אילת. זו מתנה. זה כוח אדיר שיש לנו. זכיתי. אני לא חושבת שיש מישהי שחוותה את זה בספורט בארץ. עם כמה שאני חזקה מנטלית, כשאני נלחמת, לראות קרבות שלה זה אמאל׳ה, נושרות לי השערות. אני עוד שנייה קופצת למזרן. אני סומכת עליה, אני פשוט כל כך רוצה שהיא תנצח, שאני מאבדת את זה. מי שיושב לידי בקהל רואה. אני פתאום הופכת להיות משהו אחר לגמרי״.

יוצא לכן לדבר על האפשרות שיש סיכוי שתתחרו יחד גם במשחקים אולימפיים?
״זה לא משהו שאנחנו מדברות עליו, אבל פשוט לא צריך לדבר, רואים את זה בעיניים. צריך פשוט לעשות את העבודה. אנחנו קיבלנו חינוך ספרטני - לא מדברים, עובדים״. 

שיתפת ברשתות בנוגע לעניין הספונסרים, שהיו כאלה שסיימו איתך את הקשר בגלל שהתחתנת. כמה חשיבות יש לתמיכה הזאת, וכמה זה איכזב אותך? 
״כן, היו ספונסרים שעזבו אותי אחרי שהתחתנתי. אני חווה קשיים בנוגע לזה, ויכול להיות שזה מתחבר לפן הזה של ה׳רגילה׳ שדיברתי עליו בהתחלה. אני נתקלת בקושי הרבה יותר גדול למצוא ספונסרים, ואני פונה לגופים. אנחנו צריכים ספונסרים, זאת הפרנסה שלנו, אני צריכה אותם שיתנו לי גב, כדי שאני אוכל להיות הכי טובה ולא להתרכז בדברים אחרים. אני חושבת שזה נופל על זה שאני לא הסטיגמה של ג׳ודו נשים. תמיד כשרואים אותי ברחוב קודם ישאלו אם אני מתעמלת לפני שיחשבו שאני ג׳ודאית. נראה לי שזה גם חלק מזה, שאני לא נופלת על משבצת כלשהי, זאת התחושה שלי. אחרי החתונה ספונסרים היו לי הרימו גבה, וסיימו את זה בדרך כזאת או אחרת. זה היה ממש מבאס כשזה קרה״. 

"פרו שטראוס עובדים יחד איתי ומלווים אותי עוד מהקמפיין לפריז, והצטרפו אליי גם בי קיור לייזר. הם מאוד האמינו בי ואני יכולה להגיד שזה נתן לי מלא כוח. מתקופה שהייתה קשה, פתאום יש לי גב, יש לי אנשים שמאמינים בי, שרוצים בהצלחתי, שתומכים בי ושואלים מתי התחרות. זה הרבה יותר מלשים את הפאץ׳ על החליפה. זה אומר - אני מאמין בך, ואני איתך, ואני באמת אסירת תודה שהם איתי".