משה פונטי: "התפללתי לנס והדמעות החלו לזלוג מעצמן"

במונולוג נדיר, חושף יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי את רגעי הכאב אחרי התחרות האישית בטוקיו, מפיק לקחים ("הג'ודאים מאוד מחוזרים, זה מסנוור אותם") ושולח חץ לראשי הוועד האולימפי ("מי מתראיין ומבקר במהלך תחרות?")

שירי אלג'ם
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

כמעט חודש עבר מאז סיומם של המשחקים האולימפיים בטוקיו ומשה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו, עדיין לא חזר לשגרה, לפחות לא מבחינה נפשית. גם הוא, בדיוק כמו הספורטאים שלו, חיכה לתחרות הגדולה בעולם במשך חמש שנים, וכעת הוא עדיין מנסה להתאושש ממה שקרה באולם ה"בודוקאן" ההיסטורי. "אחרי כל אולימפיאדה אני חוזר באותה הרגשה של ריקנות, של חוסר מוטיבציה וצריך לצאת מזה. לאט לאט זה קורה" פתח והסביר פונטי בראיון חגיגי לערוץ הספורט.

"האמת שהפעם ייקח לי הרבה פחות זמן להתאקלם לעומת מה שלקח לי אחרי ריו או ברצלונה. כשחזרתי משם עם ההישגים הרגשתי שעמדנו במשימה, שעשינו את מה שהיינו צריכים לעשות, הרגשתי שאני צריך להמציא את עצמי מחדש. והפעם? הפעם אני במצב של גם שמחה וגם אכזבה, תחושה שלא עשינו את מה שתכננו לעשות, לא השגנו את מה שתכננו להשיג. תכננו להשיג לפחות שתי  מדליות אולימפיות בתחרות האישית", אמר פונטי.

רצינו לפתוח את הראיון עם יושב הראש דווקא עם נקודת האור, מדליית הארד הקבוצתית, שהגיעה דווקא אחרי שבוע של אכזבות אישיות קשות ובזכות תצוגה של גיבוש קבוצתי, אחדות והתעלות אישית של כל אחד מהג'ודוקות בכחול לבן. אבל פונטי זורק אותנו ישר לנושא "החם"- התחרות האישית ממנה חזרה הנבחרת ללא מדליות, בניגוד לכל הציפיות והתחזיות.

הפקתם כבר את הלקחים? אתה יודע למה הדברים לא עבדו?
"ברור שאני יודע. אחרי שראיתי את טוהר, שגיא ופיטר, הבנתי שהם לא מאומנים מבחינת יריבי האימון שלהם. יריבי האימון שלהם בארבעת החודשים שקדמו לאולימפיאדה היו יריבים פחותים ביכולת, הם לא היוו להם פרטנרים חזקים כהכנה לאולימפיאדה. הספורטאים שהם התאמנו איתם היו ברמה יחסית נמוכה עבור הספורטאים האולימפיים שלנו. הם לא התאמנו ברמה הגבוהה, ולכן הם הגיעו לאולימפיאדה ויצאו מאוכזבים. זו הייתה הבעיה העיקרית. שגיא ופיטר לא היו שגיא ופיטר בטוקיו כי הם לא היו מאומנים מספיק עם יריבי אימון מתאימים".

פלצ'יק. "יריבי האימון היו פחותים ביכולת" (GETTY)
פלצ'יק. "יריבי האימון היו פחותים ביכולת" (GETTY)

"אני מודה שאנחנו חשבנו רק על האישי"
זאת אומרת שהם לא הגיעו מוכנים?
"אמרתי שהם לא הגיעו לרמה שהאולימפיאדה דורשת, שספורטאים נדרשים לה באולימפיאדה. הם התאמנו קשה, הם עשו את המקסימום והם היו מוכנים. אף אחד לא אשם פה, לא אורן (סמדג'ה, ש.א), לא הספורטאים, אלא היכולת להתאמן עם ספורטאים ברמה הגבוהה ביותר. באיזשהו מקום הקורונה עשתה טוב לנבחרת הקבוצתית ועשתה לא טוב לספורטאים באופן אישי, כי לולא הקורונה היינו עושים מחנות אימונים עם יריבים חזקים יותר, כפי שעשינו במחזורים קודמים. עבר לי בראש שאנחנו לא מתאמנים ברמה הגבוהה ביותר, אבל לא תיארתי לעצמי מצב כזה שאנחנו לא מצליחים לנצח".

מעבר ליריבי האימון, יש עוד משהו שאתה יכול לשים עליו את האצבע? 
"הספורטאים שלנו מאוד מחוזרים, הם אטרקטיביים, הרבה חברות רוצות לאמץ אותם והספורטאים מסנוורים מזה, מפרסמים כל דבר ואני חושב שזה לא נכון. הספורטאים שלנו מאוד צנועים, אבל באיזשהו מקום הם הפכו להיות כוכבים וצריך לעשות סדר בנוגע לזה. מה שהיה לא יהיה, כל הספורטאים יודעים שכל מה שהיה לא טוב לא יהיה בהמשך לקראת פריז 2024".

נבחרת הגברים של אורן סמדג'ה הגיעה, כידוע, כאחת הנבחרות החזקות בעולם. שגיא מוקי אלוף העולם מ-2019 ופיטר פלצ'יק, אלוף אירופה 2020, היו שני השמות הנוצצים ביותר, וגם פונטי לא התבייש להודות כי הם היו שני המועמדים הפייבוריטים לזכייה במדליה. זאת הייתה הפתעה ענקית כשמוקי הודח בשמינית ופלצ'יק סיים שביעי ולא עלה לקרב על מדליית הארד. אבל מעבר לכך, כל שאר הגברים, להוציא את לי קוכמן, היו מדורגים בטוקיו בשמינייה הראשונה. נבחרת הנשים של שני הרשקו, לעומת זאת, הגיעה צנועה הרבה יותר. רק תמנע נלסון בלבד הייתה מדורגת (שביעית).

"הבנות עשו בסך הכל הופעה נהדרת, כמו שירה (ראשוני, ש.א) והמקום החמישי" המשיך פונטי. "זה ברור לי שאם היינו מתחרים ב-2020 היינו חוזרים עם כמה מדליות בתחרות האישית. מצד שני, לא הייתה לנו את התחרות הקבוצתית. רז (הרשקו, ש.א), ענבר (לניר, ש.א), גילי שריר ולי קוכמן לא היו באולימפיאדה, ארבעה ספורטאים שלא היו משיגים את הקריטריון. אני מודה שאנחנו חשבנו רק על האישי, ואני חושב שאם היינו זוכים בשתי מדליות בתחרות האישית לא בטוח שהיינו זוכים במדליה בקבוצתי".

ראשוני. סיימה במקום ה-5, כל כך קרוב. (GETTY)
ראשוני. סיימה במקום ה-5, כל כך קרוב. (GETTY)

מה אתה מעדיף?
"התחרות הקבוצתית הייתה מדהימה, כל מדינת ישראל ראתה אותה, זה היה מטורף. נכון יש את נס כד השמן שדלק שמונה ימים? אז פה שבעה ימים היה חושך, ניסינו וניסינו להדליק את השמן ולא הצלחנו, רק ביום השמיני השמן נדלק ואיתו האור. זה היה בלתי נתפס מה שקרה שם. אני כמעט ולא התערבתי, פה ושם זרקתי מילה, אבל הכל זה היה בזכות שני ואורן. ההתעלות הזאת של שניהם הייתה מעוררת ההערצה".

תכניס אותי קצת למה שעבר עליך, יום אחרי יום כשאתה חוזר מאוכזב לחדר שלך בכפר האולימפי.
"הייתי תשוש, גמור, מאוכזב ולא הבנתי מה קורה. לא הבנתי למה זה קורה לנו, איך ביומיים הראשונים אנחנו משיגים כמעט שתי מדליות עם שירה ראשוני וברוך שמאילוב ואיך אחרי זה כלום, חושך. אין לנו מדליה. ישנו איתי בחדר שני פיזיותרפיסטים של הבייסבול, חבר'ה נחמדים מאוד. כל יום בבוקר הם אמרו לי 'היום המדליה' וכל ערב הייתי חוזר ואומר להם 'גם היום אין מדליה'. ביום שישי, היום שבו נגמרה התחרות האישית ויום לפני הקבוצתית, הגעתי לחדר ולפני שנכנסתי להתקלח התפללתי לנס. אני בן אדם מאמין. אז התפללתי והדמעות יצאו מעצמן, פשוט בכיתי, ואני לא בן אדם שבוכה. חשבתי לעצמי, מה קורה פה? יש לנו הרי כל כך הרבה ספורטאים טובים, אז אחד או שניים היו צריכים לעשות את זה ולזכות במדליה. הרגשתי כאילו מישהו מאוד לא רוצה שנצליח, אבל עדיין האמנתי שאין סרט כזה, שאנחנו חוזרים ללא מדליה".

"מי עושה דבר כזה? מי מתראיין ומבקר במהלך תחרות?"
כמה האשמת את עצמך? איפה אתה טעית?
"האשמתי את עצמי בזה שבמהלך ארבע השנים אפשרתי למאמנים ולספורטאים יותר מדי חופש. במחזור לפריז אין פשרות ואין רחמים. אבל שיהיה ברור, אני מאמין במאמנים שלנו, אם הם לא היו, לא הייתה מדליה. אורן ושני הרימו את הספורטאים והספורטאים הרימו אחד את השני לפני התחרות הקבוצתית".

הבנת את הביקורות?
"לא הרגשנו את הביקורות מהארץ, מהציבור הרחב. הרגשנו רק את מה שהיה בתוך המשלחת ומי עושה דבר כזה? מי מתראיין ומבקר במהלך תחרות? אני חייב להודות ששר הספורט הרים אותי. ב-30 ליולי, יום לפני התחרות הקבוצתית, הסתמסנו. כתבתי לו שאני מאוכזב וציפיתי ליותר. הוא כתב לי בין היתר 'מי כמוך יודע עד כמה זה היה אכזרי, תחזיקו מעמד'. יום אחרי, כשזכינו במדליה, הוא בירך אותי וכתב לי 'לא הפסקתי להאמין', הודיתי לו שהוא פשוט עשה לי טוב, שהוא חיזק אותי. אני רוצה להודות גם למנהל הספורט שתומך בנו, נותן לנו שקט להמשיך לעבוד קשה ולהגיע להישגים וכמובן גם להנהלת האיגוד".

פונטי. "האשמתי את עצמי, נתתי למאמנים יותר מדי חופש" (אלן שיבר)
פונטי. "האשמתי את עצמי, נתתי למאמנים יותר מדי חופש" (אלן שיבר)

תן ציון למשחקים האלה.
"זה מחולק לשניים. במשך שבעה ימים הייתי מאוכזב, הייתי במצב של מחשבות עם עצמי ופתאום בתחרות הקבוצתית הכל היה נכון. בתחרות האישית אני יכול להחמיא לברוך שמאילוב ולשירה ראשוני, שניהם הגיעו לקרב על מדליה ולא ציפו מהם. הם עשו את הטוב ביותר שלהם, מהם אני מרוצה. ומה עם השאר? פיטר לדוגמה עשה קרב לא טוב בבית הניחומים. הוא שלט בקרב, היינו בטוחים שינצח, ואתה לא יכול לעשות טעויות כאלה באולימפיאדה. תמיד אמרתי להם 'במצב של פסיביות, אם לא תתקיפו ראשונים הם יתקיפו אתכם ואתם תפסידו'. שגיא הוא ווינר אמיתי, אבל במשך שבע הדקות האלה בקרב זה היה שגיא אחר, לא היו לו תשובות. הוא לא היה מוכן לסוג קרב הזה. ראיתי את חוסר האונים של שגיא, והבנתי שהוא לא התאמן עם יריבים כמו שצריך. אז הציון שלי הוא 90 מתוך 100 כי חזרנו עם מדליה, יצרנו רצף ומסורת ומסורת יוצרת הישגים. הרי אם היינו חוזרים עם מדליה אחת בתחרות האישית הייתי מרוצה, אז חזרנו עם מדליה קבוצתית, שהיא יותר עוצמתית".

אפשר להגיד היום שהג'ודו הוא כבר לא הענף המצליח בישראל, אלא ההתעמלות?
"ענף ההתעמלות הצליח מאוד עם שני ספורטאים אלופים אולימפיים. זה מטורף, הלוואי עליי מישהי כמו לינוי אשרם, שעושה הכל בצורה מושלמת, או ארטיום דוגלופיאט. אין ספק שההתעמלות הצליחו בגדול בטוקיו, גם הטאקוונדו הצליחו עם 100 אחוזי הצלחה. אני מקנא היום באיגוד ההתעמלות, וגם מגיע להם יותר תמיכה, אבל אני לא חושב שאפשר לקרוא להם הענף ההישגי ביותר. עדיין ענף הג'ודו השיג הכי הרבה באולימפיאדות, שש מדליות אולימפיות. מבחינתי, ההצלחה הגדולה היא הרצף של המדליות, וזה היה הדבר הכי חשוב לי, לייצר רצף ומסורת. אם אנחנו מסתכלים על העומק של הג'ודו אנחנו יודעים שיש לנו ספורטאים מצוינים שיכולים לעשות את זה ולהיות גם אלופים אולימפיים".

מה יהיה בפריז 2024?
"בפריז יהיה טוב. אנחנו נזכה במדליות. כמה? לא יודע, אבל יהיו מדליות. אני מאמין שמכל אולימפיאדה נחזור עם מדליה, לפחות אחת".

"גם בפריז נזכה במדליות" (GETTY)
"גם בפריז נזכה במדליות" (GETTY)
"ציון? 90 מתוך 100"
"ציון? 90 מתוך 100"