בלי לחץ: כשנבחרת ישראל באה לשחק

כשאין לה מה להפסיד, הראתה ישראל שהיא מסוגלת להופיע, אפילו מול סרביה. האוזמן מנתח את ההפסד השני באליפות, מסמן מטרות למשחק המכריע מול צ'כיה, מתייחס לשילוב המורכב בין מדר לבלאט, מתפלא על ההבדלים בין הקליעה מבחוץ לבין ההחטאות מבפנים ונותר חסר מילים מול תופעת יוקיץ'

שי האוזמן
שי האוזמן
שנה גודל פונט א א א א

כשאין מה להפסיד
לרגע הרגישה נבחרת ישראל כמו גרסאות קודמות, מטורנירי עבר. אז, עם או בלי כשרון, עם או בלי סכסוכים או מרמורים פנימיים, עם או בלי הערכה לאיש שעל הקווים, הצליחו טובי בנינו לשים את הכל בצד ואת הגוף על הפרקט, בדרך לתוצאה בלתי צפויה מול מתנגד עדיף בהרבה. כשהיא התייצבה אמש מול סרביה, הראתה לנו הנבחרת למה היא מסוגלת. בעצם, הבה ונדייק את זה: למה היא מסוגלת, בערב אחד ויחיד, במשחק שבו אין מה להפסיד.
 
ואם אין מה להפסיד, על במה שאותה הם חולקים עם ניקולה יוקיץ', אולי גדול שחקני הכדורסל ביקום, קיבלנו חבורה שהרגישה משוחררת יותר ולחוצה פחות. ואם אין מה להפסיד, כשבמקביל יש שלישיית שיפוט שגם מספקת שי מוקדם לחגיגות יום שביתת הנשק בסרביה (יש חג כזה, בחיי), אז גם יש אויב משותף שנגדו ומולו אפשר לרגע להתאחד.
 
וכן, ראינו מספר שינויים מול סרביה. נניח קצת אזורית לוחצת, ממנה מתקפלים להגנת חצי מגרש. נניח שובו של רפי מנקו אל הרוטציה. נניח דחיקתם של בלאט וגינת, שניים שפתחו בחמישיה, מהמשך המשחק (כשבלאט זוכה לכ-7 דקות משחק, אחרי פתיחה מהוססת ו-2 איבודים לא טיפוסיים, וגינת מקבל 5 דקות בלבד, אחרי פתיחה מהוססת לא פחות). גודס, בדומה לדברים שראינו בשני המשחקים הראשונים בטורניר, הצליח לייצר ולייצב איזשהי רוטציה מקוצרת, בת 8 שחקנים (אבדיה, כהן, לוי, מדר, מקל, מנקו, סורקין וזוסמן), שהרגישה לו נכונה למשחק הספציפי הזה. שעמדה ורצה יפה מול הפייבוריטית הגדולה למדליית הזהב באליפות. שזה טוב.
 
אבל אם נדבר גלויות, השינוי המרכזי בנבחרת ישראל, לעומת משחק הנפל שנערך מול פולין ביום שלפני, נגע יותר לדברים שבהתנהלות ופחות לעניינים של טקטיקה. אין לדעת אם זאת היריבה, אם אלו הפרסומים שהחלו לצאת החוצה אודות הבלאגנים, הסכסוכים והבעיות הפנימיות או כל סיבה אחרת, אבל לערב אחד, ולו לערב אחד, התייצבו מספר שחקנים שפשוט באו לשחק.

באו לשחק (FIBA)
באו לשחק (FIBA)
בחמישי פוגשים את צ'כיה המקומית, למשחק על העפלה לשלב הבא. למשחק שיכול אפילו לסדר יריבה בלתי צפויה בשמינית הגמר (אוקראינה?). למשחק שבו יש המון מה להפסיד. כי אם תודח חלילה הנבחרת שלנו כבר בשלב הבית המוקדם, זה יהיה פיאסקו שלא נופל מזה של הטורניר הכושל ב-2017. וכן, אז אמנם היינו המארחים, אבל גם התמודדנו בבית קשה יותר.

ואם יהיה פיאסקו, זה לא יעניין אף אחד אם מדובר יותר באחריות המאמן, השחקנים, איגוד הכדורסל או מזג האוויר בפראג, כי הכשלון ידבוק בכולם. ביום חמישי, כבר אמרנו, יש משחק שבו יש המון מה להפסיד, אבל גם לא מעט שאפשר ממנו להרוויח. כולל המשך המסע לברלין. כולל הוכחה שנבלם התהליך הרעיל שמאכל את חדר ההלבשה מבפנים.

גם לנו יש ג'וקר
ים מדר, אם הספקתם לשכוח, החל את יורובסקט 2022 במשחק (מול פינלנד) שבו שיחק 7 דקות, קלע 0 נקודות, מסר 0 אסיסטים וסיים עם מדד יעילות שלילי. ומאז? 14 נקודות ו-3 אסיסטים מול הולנד; 17 + 3 מול פולין ו-20 + 4 אתמול מול הסרבים. בניגוד לאחרים בסגל הזה, מדר הוא לא אחד שיאבד בטחון בגלל ספסול במשחק כזה או אחר, בגלל היעדר שביעות רצון מהוראה איקס או מאווירה וואי. ובדומה לשחקן צעיר ומוכשר אחר בנבחרת, גם מדר הוא אחד כזה שדורש את הכדור ואת תשומת הלב כשהוא על הפרקט. וגם מדר, כמו אבדיה, הוא אחד כזה שדורש התאמות סביבו. למשל בהגנה.


הגארד החתולי הוא מהבודדים אצלנו שיכול ורוצה ללחוץ ולשבת חזק ורציף על הכדור ועל השחקן שעליו הוא מופקד. במקביל, הוא אחד כזה שיעוט אינסטינקטיבית על הכדור, בעזרה או בחילוף הגנתי, אם יחוש מבפנים שההימור ההגנתי הזה יצליח. ואכן, ההימורים הללו צולחים לא אחת, אבל כשהם לא – וגם זה קורה – מדר זקוק לכאלו שיפנימו את הנטיות ההרפתקניות שלו וידעו לחפות עליו במידת הצורך, גם ובמיוחד כשהוא שובר כללים ונוטל סיכונים. ויש גם את העניין ההתקפי. לא פשוט למצוא ולצוות לידו גארד/רכז/מקבל החלטות נוסף, גם ברמת האיוש וגם ברמת בחירת תרגילי ההתקפה.

גם לנו יש ג'וקר (FIBA)
גם לנו יש ג'וקר (FIBA)

ואחרי שאמרנו את כל זה, למי באמת אכפת? ים מדר הוא שחקן התקפה מחונן ומוכשר, שיודע להכאיב להגנות שמולו בלא מעט דרכים. אבל מבחינתי, הסיפור הגדול הוא הקליעה. לאורך כל תקופת ההכנה לטורניר, ייצר מדר אחוזים עצומים בזריקות מחוץ לקשת. ובשלושת המשחקים האחרונים בפראג הוא קולע 2.5 שלשות בממוצע למשחק בפאקינג 56% אחוזים. וזוהי התורה כולה. כי אם הוא מסוגל לשמר אחוזים יציבים וטובים בהטלת טריצות, הוא בלתי עציר. עד כדי כך.
 
הכדורסל הישראלי ידע בעברו צמדי גארדים איכותיים, כולל כאלו שמורכבים משניים שמובילים כדור. למשל קטש ושפר. בדור הנוכחי, וכל עוד לא מוכח אחרת, יש שני רכזים דומיננטיים, שנמצאים בקרב סמוי וגלוי על ההובלה והבכורה של הכדורסל הישראלי. לא פשוט, לפחות מקצועית, לשלב את תמיר בלאט ואת ים מדר ביחד. לא פשוט, ככל הנראה, גם למצוא את עמק השווה ברמת האופי, כשמצד אחד יש את הפליימייקר המופנם והשתקן ומהצד השני יש את הסקורינג גארד המוחצן.
 
לא פשוט כבר אמרנו, כן? אבל אין ברירה אחרת. הדרך לנסיקה של הכדורסל שלנו, כבר מרמת המשחק הקרוב, עשויה לעבור ביכולת לייצר משחק איכותי גם של בלאט וגם של מדר. או אם תרצו, גם של ברוס וויין וגם של הג'וקר. ביחד או לחוד.
 
3 נקודות לסיום
1. ניקולה יוקיץ'. זהו. זאת הנקודה. אין לי מה להוסיף.

2. קולעים. לא ברור איך ולמה, אבל אחרי שנים של בכי ונהי על אובדן הקלעים, פתאום מתייצבת לה נבחרת ישראל כאחת מקבוצות הקליעה הטובות בטורניר, עם ממוצע של 12 מוצלחות למשחק, בלמעלה מ-38%. לשם השוואה, את יורובסקט 2017 סיימנו 4.2 שלשות מוצלחות למשחק (!!!), באחוזים נוראיים, ואת יורובסקט 2015 עם 5 שלשות בלבד למשחק. וכל הטוב הזה, כשהנבחרת הנוכחית עדיין לא רצה מספיק, לעניות דעתי, ועדיין משחקת כדורסל סטטי, תקוע, מאולתר ובלי ריווח מספיק טוב.

3. מחטיאים. אה, ויש את מה שקורה בתוך קשת שלוש הנקודות. שם, למרבה הצער, מתייצבת הנבחרת שלנו במקום הלפני אחרון, עם 44.9% בזריקות ל-2 נקודות, כשמתחתנו רק בריטניה. בתאוריה, קבוצה שקולעת נהדר מבחוץ אמורה להלחיץ את ההגנות ולייצר לעצמה מצבים טובים מתחת לסל, בין אם בתנועה ללא כדור, בחדירות וכן הלאה. מחר, מול הענקים של צ'כיה מתחת לסל, צריכים למצוא את הדרך להפוך את התאוריה למציאות.

אין מה להוסיף (FIBA)
אין מה להוסיף (FIBA)