אז למה לי פוליטיקה? ההוכחה שאפשר אחרת

לייצג את מדינת ישראל בימים רגילים זה דבר מיוחד, ועל כך יעיד כל שחקן שלבש את הכחול-לבן, ולא משנה אם מדובר בילדים, נערים או בוגרים. לייצג את המדינה בתקופה הנוכחית זה אפילו הרבה יותר משמעותי. אבל איך לדעתכם מרגיש ערבי-ישראלי שלובש את מדי הנבחרת בימים אלה?

מוחמד אבו-ערישה בן ה-16 הוא השחקן הצעיר ביותר בנבחרת הנוער בכדורסל, שנמצאת כרגע בסופיה, בירת בולגריה ומתמודדת באליפות אירופה דרג ב'. אבו ערישה, שנולד וגדל בכפר פורדיס שבצפון, משתייך בשנתיים האחרונות לאקדמיה של האיגוד ומתגורר בפנימייה לספורטאים מחוננים בוינגייט. המשפט הידוע אומר ש"לא מערבבים ספורט ופוליטיקה", אבל ספורט הוא דווקא כלי מצוין לפתור בעיות פוליטיות וסיפורו של הנער הצנום והגבוה (1.98 מטר) יכול לתת תקווה לאנשים שעוד מאמינים בדו-קיום.

בעוד שבכדורגל המגזר הערבי מיוצג בצורה מכובדת, בכדורסל אין אף שחקן ערבי בליגה הבכירה ונדירים המקרים שבהן שחקן ערבי מגיע לנבחרות הצעירות. בדומה לרוב בני גילו, גם אבו-ערישה התחיל את דרכו כספורטאי בכדורגל אך במהרה עבר לכדורסל. "במגזר אוהבים יותר את הכדורגל. בחמש השנים האחרונות התחילו להשקיע בכדורסל ואני מקווה שבעוד כמה שנים כולם יאהבו את המשחק". למרות חוסר ההשקעה בענף, מוחמד הוא לא הערבי הראשון בנבחרת הנוער וקדמו לו קארם משעור ומג'די עווד, שכיום משחקים במכללות בארה"ב. "אני מקווה שיבוא יום אחד ושלושתנו נשחק ביחד בנבחרת הבוגרת" מאחל מוחמד.

הסיפור של הכדורסלן הצעיר החל כשמנהל מחלקת הנוער של זכרון יעקב השכנה החליט לחפש כישרונות בפורדיס. בכפר שלחו אותו לבית משפחת אבו-ערישה שם יש ילדים גבוהים והוא התייצב מבלי לחשוב פעמיים. בעידוד אם המשפחה, דליה, אחיו הגדולים של מוחמד, זידאן ושאדי, החלו לשחק במחלקת הנוער בזכרון ואחריהם הצטרף גם מוחמד, שהתבלט מיד. "המאמנים התחילו להגיד לי שיש לי שחקן ואני לא הבנתי למה הם מתכוונים". סיפרה אימו. "כדורסל לא היה בראש שלי אבל התלהבתי מזה. אני מאוד מחוברת ליהודים. מוזר להגיד דבר כזה אבל ככה חינכו אותי בבית, לקבל את כולם ולדבר עם כולם. הילדים שלי זה משהו חדש בכפר כי עד אז היה רק כדורגל. חשבתי שבגלל שהם גבוהים אז אולי יש סיכוי שמישהו מהם ייצא שחקן. כל ספורט זה דרך טובה להתחבר עם היהודים כי זה מקום שמנותק מפוליטיקה. חשבתי שזה מקום נהדר לדחוף את הילדים. שילמדו גם מנטליות אחרת".

לדליה חשוב לציין לטובה את קובי, המנהל של זכרון יעקב, כאיש שחיבר בין מוחמד ואחיו הגדולים לילדים המקומיים ועזר להם להשתלב במהירות. "ההשתלבות הטובה עזרה להם ללמוד את השפה והייתה להם התפתחות אחרת. זה עזר להם בלימודים. במקום שיסתובבו עם חבר'ה לא טובים, גזענים או כאלה שנגררים לסמים וכל מיני דברים רעים - ראיתי את זה כפרויקט. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאם לא היה וצא מהם שחקן לפחות עזרתי להם בחינוך ועזרתי להם להתרחק מהדברים הרעים".

"רוב האנשים מסביב היו אומרים לי 'מה ייצא לך? את משקיעה כסף וזמן ואתם עובדים רק בשביל לממן את הכדורסל'", מספרת האם, אבל מוספיה: "אני ובעלי עבדנו כל הזמן ועדיין עובדים קשה עבור זה. אנחנו לא נושמים אוויר כמו שצריך בגלל הכדורסל אבל כיף לנו ואנחנו מרגישים שהרווחנו ילדים מחונכים שמצאו את עצמם והבינו את כל הצדדים. יש להם חברים יהודים וערבים. זה טוב. ההצלחה של מוחמד עזרה לנו. הרבה יותר אנשים מכירים את הילדים שלנו וזה עושה להם טוב. מוחמד נחשב לשגריר השלום".

לאחר שהוביל את נתניה לזכייה בגביע המדינה לנערים כשהוא בן 15 בלבד, זומן מוחמד לאקדמיה של איגוד הכדורסל, אליה מגיעים הצעירים המוכשרים ביותר במדינה. עמוס פרישמן, שחקן העבר והמנהל המקצועי של האקדמיה פרגן לכישרון הצעיר וסיפר על השתלבותו: "מוחמד הוא ילד מוכשר עם פוטנציאל. יש לו עוד הרבה על מה לעבוד אבל אם ימשיך לעבוד חזק וקשה יש לו סיכוי להגיע רחוק".

"לא הייתה אפילו רמיזה אחת קטנה, שום גילויי גזענות או שנאה כלפי מוחמד בשל העובדה שהוא ערבי", מבהיר פרישמן בנוגע ליחס אותו קיבל השחקן: ".אף אחד לא התייחס לזה שהוא ערבי. אם היו עשרה ילדים מוכשרים מהמגזר הערבי כולם היו מגיעים לאקדמיה. אנחנו מחפשים ילדים על פי הכישרון שלהם ולא לפי המגזר".

המעבר לאקדמיה דרש ממוחמד לעזוב את בית הוריו לראשונה בחייו ולעבור לגור בתנאי פנימייה עם ילדים שאינו מכיר. אחת המשימות הראשונות שהטילו מאמני האקדמיה על מוחמד ושאר הילדים הייתה להתחלק לזוגות בחדרים. מוחמד בחר בגיא מאיו מגבעתיים והשניים הפכו לחברים טובים, למרות שהגיעו מרקעים שונים לחלוטים. "מוחמד סיפר לי שהוא דיבר עם גיא על כל מיני דברים ושאבא שלו היה טייס בצבא. ילד מהמגזר עם בן של טייס", מספרת האם בהתרגשות: "התחברתי עם אמא ואבא של גיא ואנחנו חברים היום".

מוחמד עצמו לא הביע שום התנגדות לראיון. בימים כאלה ניתן היה לצפות שילד צעיר כל כך לא ירצה להכניס עצמו ללב הסכסוך הפוליטי, אך הוא שמח לספר מה עובר עליו בשנים האחרונות: "אני מרגיש טוב וגאה שאני לובש את המדים. המשפחה והחברים תומכים בי ומעודדים אותי". גם על התקופה שלו באקדמיה למוחמד יש רק דברים טובים לומר: "היו שנתיים מדהימות. כל הקבוצה חברים שלי כי אנחנו גרים, אוכלים, מתאמנים ולומדים ביחד. השתפרתי מאוד גם גופנית ואני מרגיש שהשתפרתי בהגנה, באגרסיביות, בקליעות וגם בחדירות לסל. יש לי עוד שנה שם ואני רוצה להמשיך לעבוד ולהשתפר ולהישאר באקדמיה כי זה המקום הכי טוב בארץ לצעירים".

"השאיפה שלי היא לעבור את השנה הבאה באקדמיה כמו שצריך, להמשיך להשתפר וללמוד ולהתקדם ולהיות בסגל נבחרת הנוער בקיץ הבא. אחרי האקדמיה אני רוצה לשחק בקולג׳ ואז ב-NBA. החלום שלי הוא לשחק שם ובנבחרת הבוגרת", סיפר השחקן ושלח בנוסף מסר חשוב: "הייתי רוצה להגיד לגזענים שיפסיקו עם זה. הכל שטויות וזה לא ייקח אותם לשום מקום. שיחשבו איך הם היו מרגישים אם היו מקבלים יחס כזה בחו"ל".

"לא מעניין אותנו שמאל או ימין. כולנו ביחד. אנחנו באים מכפר מוסלמי, הילד שלי באקדמיה ולפני זה התאמן אצל יהודים. כל הזמן חינכתי את הילדים לסובלנות ושלא שופטים בן אדם לפי הדת שלו", סיפרה האמא והוסיפה בכאב רב: "עכשיו אנחנו במצב קשה. גם במגזר יש אנשים שלא התלהבו שמוחמד בנבחרת, אבל זה גזענים ולכן זה לא מעניין אותי. יש גם יהודים ששמעתי שאמרו 'למה מוחמד הערבי בנבחרת?' ושזה לא מקובל שערבי יהיה בנבחרת ישראל. גזענות גורמת לשנאה. לא צריך את זה, צריך שקט ושלום. הדור הבא חייב להיות רגוע. אם הילדים שלי יתחילו בשנאה וגזענות אז מה יהיה עוד עשר שנים?"