בטעם רע: למה הנבחרת לא מתאמצת במשחק לא חשוב?

נבחרת ישראל עלתה לאליפות אירופה בפעם האחת עשרה ברציפות, ואין אף ענף ספורט בישראל שמתקרב לסטנדרטים הללו ויכול להתגאות בהישגים כאלו. קודם כל, מגיע לבחורים כל הכבוד, אבל ההעפלה הזו מלווה בלא מעט רגשות מעורבים. מצד אחד עלינו ליורובאסקט, ועוד מהמקום השני, שהיה היעד שהעמדנו לעצמנו עוד לפני הקמפיין, אבל בכל זאת נשאר טעם חמוץ מהמשחק האחרון.

זה נכון שנבחרת סרביה היתה צריכה את המשחק יותר אז זה אולי מצדיק באיזשהו מקום את החצי הראשון הלא טוב שלנו, אבל אי אפשר להיראות כך. רק כאשר פיגרנו מעל 20 הפרש, פתאום מצאנו כוחות לשחק טוב יותר ועם אופי חזק יותר במחצית השניה. מזה שנים, אני מחפש תשובה או ופתרון לירידות והעליות במשחקים שלנו. שברתי את ראשי כמאמן נבחרת בסוגיה הזו, ועדיין אין לי תשובה. לכן, אני גם לא יכול לבוא בטענות למאמנים אחרים.

בכל אופן, המקרה של אתמול הזכיר לי במשהו את הקמפיין הקודם, רק מהצד השני. כאשר התמודדנו על עליה לאליפות האחרונה, עוד כשאימנתי, היינו צריכים לנצח בבית בגדול את צ'כיה ובמקביל היינו זקוקים לניצחון של סרביה על בולגריה בחוץ, ושל טורקיה, ששיחררה את טורקוגלו ל-NBA, בחוץ על צרפת.

שתי הנבחרות שהיינו זקוקים לניצחונן עמדו אז במשימה, ואני התקשרתי באופן אישי לבוגדן טנייביץ', מאמן טורקיה, ולדושאן איבקוביץ', מאמן סרביה, והודיתי להם על הספורטיביות ועל הערכים שהם הפגינו. ככה זה, כשמשחקים עד הסוף כמו ספורטאים אמיתיים ומקוצענים.

ואתמול שחקני אסטוניה, ואולי גם נבחרות אחרות, ציפו ללחימה שלנו עד הסוף. כאשר המשחק לא חשוב לנו, אז אנחנו פתאום לא מתאמצים. כשהצצנו לבתים האחרים, עוד לפני הפליק פלאק הטיפשי והלא ספורטיבי של פיב"א אירופה, אנחנו רצינו וביקשנו מנבחרות כמו גרמניה, קרואטיה ואחרות לשחק עד הסוף ולגרום להפסדים לקבוצות שהיו אמורות להתמודד איתנו על המקום השלישי.

ואני אומר, שנאה דורש ונאה מקיים. כלומר: אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו לנצח גם כשהמשחק לא חשוב לנו. אנחנו צריכים להיות יציבים ביכולת ובהקרבה, גם אחרי נצחון גדול. וחשוב, כמובן, לא להפסיד משחק נגד יריבה חלשה ורק אז - כשהגב אל הקיר - להתאחד, להתגבש, ולתת הצגה.

רק באם השחקנים ימצאו את הדרך להתמודד עם זה נוכל לדבר על עליה לשמונת המקומות הראשונים באירופה. שיהיה בהצלחה לנבחרת באליפות אירופה 2013 בסלובניה.