הפועל ירושלים ויונתן אלון השמידו את הכדורסל של עודד קטש

כל מה שיש לה
כמו בריון בגן משחקים, נטלה הפועל ירושלים ממכבי תל אביב את כל מה שיש לה. היא לקחה ממנה את משחק הריצה. למרבה התדהמה, היא גזלה ממנה את היתרון האבסולוטי שיש לה על פני כל יריבה (ביבשת) בקטגוריית הכדורים החוזרים בהתקפה. היא השילה מעליה כל נסיון לתזמון וריווח במשחק ההתקפה המסודר. היא השאירה אותה בלי כלום. היא השאירה אותה עם כלום.


 
מתנצל. את המילים הללו כתבתי כאן ביום שאחרי גמר הגביע הקודם, זה שבו חבטה הקבוצה של דז'יקיץ' במכבי תל אביב. זה שבסופו הניפה גביע אדום. זה שבמהלכו גרמה ליריבתה הצהובה להניף דגל לבן. אתמול, עם כל הכבוד למה שארע בשנה שלפני, זה היה מרשים עוד יותר. זה היה עוצמתי הרבה יותר. זה היה חד משמעי.
 
לאורך כל העונה הזאת מדברים כולם על העונה הקשה של מכבי תל אביב. על ההתמודדות המורכבת בסיטואציה בלתי אפשרית. ונכון, הפועל ירושלים שיחקה הרבה הרבה (הרבה) פחות משחקים במסגרת המפעל האירופאי שלה, אבל גם היא סבלה. והיא איבדה בשלב מוקדם את המנהיג שלה דג'יקיץ'. ואיבדה מאוחר יותר את העוגן שלה בפנים הנקינס. ובשלבים מוקדמים יותר, בתוך הכאוס של חיינו, גם את האופציה להשתמש בקאדין קרינגטון כאזרח. והחל לו כדור שלג, והגיע לכאן ריבאונד בדמות מאמן יווני נטול כל סיכוי להתמודד, והכל כבר היה ערוך ומוכן לסיום מוקדם של עונה מבוזבזת. ואז הגיע יונצ'וק.
 
 
המאמן המקצועי
מנהל מקצועי מעולם ולעולם לא אמור לרדת אל הקווים. זוהי אקסיומה שאמורה לקבל ביטוי בתקנון מנהלת הליגה. בין אם בסעיף כזה או אחר של חוזה כזה או אחר. יש תפקיד למנהל המקצועי, והוא לנהל מקצועית. כמנהל המקצועי של הפועל ירושלים, נדרש יונתן אלון גם להחתמות רוחב ארוכות טווח כמו יובל זוסמן ונמרוד לוי וגם להחתמות שסתום כמו גא'קורי וויליאמס ואלכס טיוס. 

במקביל, יש תפקיד למאמן על הקווים, והוא לזהות איך ממקסמים את החומר אשר עליו הוא מופקד. איך מתאימים להם את הכדורסל שיוציא מהם את המקסימום. והכדורסל היחידי שמתאים לחבורת השחקנים של הפועל ירושלים הוא זה שהתווה עבורם המאמן המקורי שלה, ההוא עם הווסט והמבט הכועס. טוב. עזבו רגע שטויות. יש רק תפקיד אחד למנהל המקצועי ורק תפקיד אחד למאמן. לנצח.
 

קריירת האימון של יונתן אלון הייתה עד כה אקדמאית בעיקרה. הוא היה העוזר של אריאל בית הלחמי. הוא היה העוזר של רועי חגאי. של מאיר טפירו. של אלעד חסין. של דן שמיר. של עודד קטש. בעיקר של עודד קטש. לעודד קטש יש את היכולת לגרום לאנשים שלידו בכלל ולאנשים שעובדים לצידו בפרט להתאהב. להעריץ. להאמין. לא יודע אם יונתן אלון יודה בכך קבל עם ועולם, אבל סביר שגם הוא משתייך למאוהבי, מעריצי ומאמיני קטש. מצד שני, אם יש מישהו שמכיר לאורך ולרוחב את הכדורסל של, כולל היתרונות המובהקים והגליצ'ים במערכת, זה הוא.
 
גורמים המקורבים למנהל המקצועי של ירושלים, שהוא גם המאמן הלא רשמי שלה, או בקיצור המאמן המקצועי שלה, מספרים שלקראת משחק הגמר התבדח עם סביבתו ושאל למי יש את הטלפון של ארגין עתמאן – האחרון שנטרל את הקבוצה הצהובה. האחרון שהבין שקורטוב של קלאיצקיסים פלאס קמצוץ של פאפאפטרואים = המתכון לפירוק לורנזו בראון, תמיר בלאט וכל מה שיכול להפעיל וליישם את התכניות הצהובות. להפועל ירושלים אין קלאיצקיס ופאפאפטרו. למזלה, אין לה יותר גם דובר יוונית על הקווים.   
 
עוד רגע, ממש רגע, נדבר ונראה הגנה והתקפה. שניה לפני, זמן לשאול מה עושים עם יונתן אלון. אני לא יודע מהו הפרופיל המושלם לתפקיד המנהל המקצועי. האם מאמן עבר? שחקן עבר? סוכן שחקנים? אני כן יודע שבסוף יש שאיפות והתאמות. המנהל המקצועי הנוכחי של הפועל ירושלים הוא מאמן. שרוצה להיות מאמן. שלמזלו הגדול, לא ירד אל הקווים מיד לאחר דז'יקיץ'. שבקרוב יותר או בקרוב פחות יצטרך לשאול – קודם כל את עצמו – מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.
 
בכל מקרה, גביע כבר יש לו. כבר עכשיו. מאמנים בכירים בעבר ובהווה מסתובבים בינינו תוך כדי ואחרי קריירות ארוכות ונטולות כל תואר. על פי האתר הרשמי של ליגת העל בכדורסל, אימן יונצ'וק בכל הקריירה שלו 8 משחקי ליגה. גביע כבר יש. ועכשיו מה, מה עכשיו?
 

ספידי
ה-MVP של גמר גביע ווינר שנערך השנה, שישה ימים לפני האסון של כולנו, היה ספידי סמית'. 21 נקודות, 4/7 ל-3, כל המהלכים שעשו הבדל בשני צידי המגרש.  
 
ה-MVP של גמר הגביע הקודם היה ספידי סמית'. בגמר הגביע הקודם היו למכבי תל אביב 9 אסיסטים בסך הכל. לספידי סמית' היו 9 אסיסטים אישיים, בעצמו. וזה עוד לפני שדיברנו הגנה, מחויבות וסלים שמנצחים משחק.
 
ה-MVP של הבאק טו באק הוא ספידי סמית'. מכבי תל אביב הרוקדת, המוסרת, המשומנת, סיימה גמר שלם עם 18 אסיסטים קבוצתיים. האיש והשיער, זה שמתחביביו העיקריים להתראיין בסיום משחקים מול המיקרופון של נועה פופלינגר ולתבל תשובותיו עם קללות עסיסיות, חילק בעצמו 15 כאלו. הוא מסר לכאן, הוא מסר לשם. הוא שלק חמישה כדורים חוזרים. הוא חטף ארבעה כדורים. הוא לא עצר לרגע. הוא עצר והעלים את כל מי שמולו. הוא העצים את כל מי ששיחק איתו. למשל את ג'קורי וויליאמס.
 
נניח כאן. הכדור אצל ספידי. שרואה מולו כאן את שחקן ההגנה תמיר בלאט ומגחך. היידה, פיק אנד רול ספרדי. אחרי החסימה של וויליאמס, נמצאים ליד סמית' גם בלאט וגם קולסון בשל כשל בתקשורת הצהובה. מיד אחרי, נתקע ניבו בחסימת בטון של רנדולף. אוקיי, אז מי יעזור על וויליאמס בפנים, לורנזו בראון? ספידי סמית' מוצא אותו בפנים בדיוק בזמן ובדיוק במקום הנכון.


 
לנצח זה מקצוע. להגיע למאני טיים ולהצטיין זה מקצוע. לאורך השנים היו כאן שחקנים מוכשרים וטובים מספידי סמית'. לאורך השנים היו כאן ווינרים גדולים. הזכייה הזאת של ספידי סמית' בגביע, ההצטיינות החוזרת הזאת של ספידי סמית' בגביע, שמה אותו ברשימה המצומצמת של הווינרים הגדולים ששיחקו ודרכו כאן. זה המקצוע שלו.
 
 
הפרויקט של זוס
לאחר עונותיים בהם בילה יובל זוסמן בחוג המפנק של אלבה ברלין, הוא חזר לשחק בקבוצה ששואפת לנצח במשחקים בהם היא נוטלת חלק. קונספט שכזה. סביר להניח שזוס תכנן וחלם שפס הייצור הגרמני יוביל אותו למקומות משודרגים בליגה השניה בטיבה בעולם. זה לא קרה. מה שכן קרה זה מתן אדלסון והכסף של ירושלים. יובל זוסמן הוא טיפוס מורכב ורגיש. והחזרה הביתה תפסה אותו לא מוכן, מכל מיני סיבות. כולל הצורך להתאים עצמו לציפיות המשתנות. כולל הצורך למצוא עצמו במקום חדש. כולל ההכרח להבין מי הוא, מה הוא מסוגל ומה הוא יכול להביא אל השולחן. המון שאלות כבדות משקל שהתשובה עליהן צריכה להגיע תוך כדי תנועה.
 
וזוסמן התקשה. מאוד. עד לאחרונה, זה הרגיש ונראה רע. ולאחרונה כבר לא. יובל זוסמן לוקח על עצמו יותר ויותר משימות בשני צידי המגרש. מפגין אסרטיביות. חושש פחות מלטעות. ובמסגרת החזרה לשורשים ההגנתיים של הפועל ירושלים, החל מתחילת הקדנציה של המאמן המקצועי, גם מזכיר לכולנו את העלם שאמלל תדיר כל מיני אלכסיי שבדים וננדו דה קולואים.
 
לורנזו בראון כבר סבל מנחת ידיו של אוואטרה הצרפתי בסדרה ההיא מול מונאקו או קלאיצקיס האיום של פאו. יובל זוסמן הסב לו סבל ברמות אחרות לגמרי. הוא גרם לו להיכנס למוד השרדותי, כבר בפוזשנים הראשונים של המשחק, מתוך הבנה שכל כדרור נושא בחובו אופציה ריאלית לאיבוד כדור. אם שיתקת את לורנזו בראון, שיתקת את רוב הרעיונות של מכבי תל אביב. יובל זוסמן שיתק את לורנזו בראון. יובל זוסמן שיתק את מכבי תל אביב.
 
תראו את הדבר הזה, כאן, בתחילת הרבע השלישי. בראון מכדרר מול זוס ומסמן לבונזי קולסון להתקדם, כי הוא מסתדר לבד. קצת כמו אלו ששורקים בחושך. ומנסה לקחת אותו ימינה – ונבלם. ומנסה להתפרץ ולהתפרע שמאלה, כדי להסיר מעליו את הנודניק הזה. לא יקרה.


 
הלאה. כשתי דקות קדימה. הפעם מנסים הצהובים לחסוך מבראון את העול בכדרור מול זוסמן, כשהכדור נמצא בידיים של בלאט. שימו לב בבקשה ליובל זוסמן, כשהשעון הגדול מראה 7:01. נכון, הוא כולו על בראון, אבל הוא גם זה שמראה עצמו לתמיר בלאט (יענו STUNT), מה שמוביל למסירה לפינה (במקום, אגב, מסירה פנימה לקולסון). ובראון לא ממתין עד שזוסמן יתייצב ויחזור אליו, אלא מתחיל מיד לחדור לכיוון קו הבסיס. ושוב, שוב, שוב נתקל בנודניק הזה.


 
ועכשיו, ברשותכם, המהלך ההגנתי המופלא הזה. עכשיו יובל זוסמן על קולסון. מכבי מריצה, איך לא, פיק אנד רול (בלאט את ריברו). ועכשיו שימו לב בבקשה לנמרוד לוי. שגם הולם בריברו לפני החסימה וגם יוצא חזק מאוד על הכדרור של בלאט. ועכשיו שימו לב לרוטציה ההגנתית האדירה של ירושלים: זוס מכסה את סורקין בפנים. לוי רץ בטירוף ובדיוק כדי לכסות את האופציה של קולסון בפינה הרחוקה. עכשיו תעצרו רגע, כשהשעון הגדול מראה 5:01. זוסמן נכנס לפני סורקין ומונע כל אפשרות מסירה פנימה. כשקולסון מתחיל לכדרר כדי למצב עצמו לקראת מהלך הפוסט החביב עליו, מזהה ומתייצב לו זוסמן בדיוק במקום ובתזמון הנכון, ביחד עם נמרוד לוי, כדי לנטרל ולהעלים. במילה אחת, וואוו. בשתי מילים, יא ראבי.


 
אחרי שסיימנו עם מחיאות הכפיים, צריכים גם טיפה התקפה. ולא, זה ממש לא היה איזשהו יום התקפי מרשים של זוסמן. הוא סחט עבירה אחת ולא הלך לקו בכלל. אסיסטים? אחד. קליעה מבחוץ? 1/6. אבל הוא היה שם. הוא לא נסוג. בגמר גביע ווינר הוא דפק שלשה גדולה שעשתה הבדל. בחצי הגמר מול ב"ש הוא דפק שלושה גדולה ששחררה אנחת רווחה גדולה עוד יותר. הפעם לא היה מהלך אחד גדול, כי גם לא צריך היה כזה. אבל כן היו כמה קטנים.
 
נגיד כאן. ההתקפה מתחילה לנסיון של זוסמן לתקוף בפיק אנד רול, מול בלאט. היכולת שלו להיכנס בקלות לבצע גוררת עזרה הגנתית ומביאה לשלשה נוחה למדי של קרינגטון. שמחטיא. נו טוב, אז ריבאונד התקפה, שלוש מסירות – וזוס כבר יסיים בעצמו. כפיים.


 
ההבדל
שני מהלכים התקפיים ממחישים, לדעתי, את ההבדל הגדול בין שתי הקבוצות אמש. נתחיל, כמובן, במנצחת. נועם דברת מכדרר לו מול רפי מנקו. ועכשיו שימו לב בבקשה לחסימה של כריס ג'ונסון על מנקו, חסימה שכופה על מנקו להישאר צמוד אל הג'ונסון. ותמשיכו בבקשה להביט בצמד הזה, כאשר מנקו מנסה להתמודד פיזית מול ג'ונסון שנועל ומתקדם קדימה. בינתיים זז לו הכדור עד שמגיע לצד השני, לקרינגטון. שרואה מולו את קליבלנד ומיד מעביר מולו את הכדור אל עבר ידו השמאלית, בדרך אל העושר והטבעת. נו, אבל מישהו צהוב אמור לעזור לקליבלנד, לא? כן? רפי מנקו ניסה. באמת שניסה. כריס ג'ונסון לא נתן לזה סיכוי.


 
מצד שני, ההתקפה של מכבי. אז נכון, לורנזו בראון היה נורא אתמול. אבל היי, בשביל זה יש בלאט ג'וניור, לא? הג'וניור שיחק אתמול מעל 28 דקות והיה אסרטיבי כהרגלו. את המחצית הראשונה סיים עם 4 אסיסטים, טריצה אחת נאה ופול בטחון עצמי. והמשיך לשחק עם פול בטחון עצמי גם כשהפעולות שלו הכאיבו לקבוצה שלו באופן שיטתי. זריקה טובה, זריקה רעה, החלטה טובה, החלטה רעה – מבחינת בלאט הכל אותו הדבר.
 
נגיד כאן. הקבוצה במצוקה? שעון קטן מראה 15? הזריקה היא קשה במיוחד ועל הפרצוף של אור קורנליוס? היידה, מעיפים. ובצד השני, ברגוע, ספידי סמית' מחכה בסבלנות עד שוויליאמס יגיע ויפגוש בלורנזו בראון. שחמט.

 
 
שלוש נקודות לסיום ועוד אחת קטנה
1. פלוס – תנו רגע מבט במדד הפלוס מינוס. יובל זוסמן הצטיין עם פלוס 26. מיד לאחריו נמרוד לוי, אולי במשחקו הטוב והמאוזן בקריירה, עם פלוס 25. מיד לאחריו רנדולף עם 24. מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.

2. הקו האחורי – לפני המשחק שאלנו עצמנו האם, בהיעדרו של בולדווין, הקו האחורי של מכבי תל אביב עדיף. התשובה, נכון לאתמול, היא שלא. סמית', קרינגטון ורנדולף עם שלושה שחקנים שיכולים לעשות סל ויכולים את הסל הזה לייצר בעצמם ולעצמם. כמה שחקנים מהקו האחורי של מכבי תל אביב עונים על הקריטריון הזה? נכון לעכשיו, אולי לורנזו בראון. נכון לאתמול, אף אחד.

3. בפנים – טוב נו, אז היתרון המובהק של הצהובים הוא ודאי בפנים. כי יש ניבו וריברו וסורקין וכו וגו ודו, כשלאדומים-שחורים נותר רק גא'קורי וויליאמס וטכניקת הזריקה הבלתי שלו. הקיצר, הבלתי הזה סיים משחק משחק עצום עם 21 נקודות שכללו 10-15 מהשדה. ואם גם היה קולע מדי פעם מהקו (ולא מסיים עם 1/6), אז המצב של הצהובים היה אף גרוע יותר. רגע, מה שמזכיר לי: תגידו, הרי האק-א-לסור לא היה מול פאו. והאק-א-וויליאמס לא היה מול ירושלים. ולא בטוח שגם הפקת לקחים.

4. החיים עצמם – ואיכשהו הכל מתגמד אל מול המציאות. סערנו לפני המשחק בגלל אטימות/ אכזריות המשטרה בפרשת דגל הפריסה של הרש. נפעמנו בסיומו של המשחק מהמחווה עם ולאופיר אנגל. ברכות גדולות להפועל ירושלים, הזוכה הראויה בתואר גביע המדינה. אלוהים אדירים, תעשה בבקשה שהסיוט הזה יסתיים כבר. שיחזרו כבר הביתה. בבקשה. עכשיו.    
שבת שלום. שיהיה לנו טוב.