11 ספורטאים נרצחו במשחקים האולימפיים של 1972 במינכן. מחר (שני) יתקיים טקס לזכרם בגרמניה. לפני הטקס עצמו, אחת הספורטאיות שהשתתפו במשחקים ואף הגיעו למקום החמישי בגמר ה-100 מ', אסתר רוט שחמורוב, התייחסה.
שחמורוב אמרה: "גרמניה מדינה של ספורט. הייתי הכי הרבה פעמים בגרמניה. התחריתי גם באולימפיאדה וגם אחריה הייתי עוד ארבע פעמים בשביל להכיר את האתר. זו סגירת מעגל, למרות שזה פצע מדמם. כל פעם הוא נפתח מחדש, כל פעם יש גילוי מחדש, בפרט השנה".
"אני לא מבינה את הגרמנים שהסתירו... אולי הם יפיקו לקחים מהדבר שהם עשו. הם לא יעשו שגיאה כזו. מדברים יותר, מתווכחים יותר על זה, זה לא עושה יותר טוב לאף אחד. אני מקווה שהמדינות יפיקו לקחים. אי אפשר לטאטא אסון כזה. כאילו בת יענה שלא רוצה לראות מה קרה. לכן המשיכו את המשחקים. נהגו כרגיל וזה לא היה כרגיל".
"אז היינו קבוצה קטנה של 22 חברי משלחת ותראה כמה אנשים באים אחרי 50 שנה. מדי שנה עושים לזכרו של המאמן שלי עמיצור שפירא מרוץ ואני נושאת בו את הלפיד. בהתחלה הייתי סוליסטית וכל שנה הצטרפו הילדים שלו והנכדים ואתה רואה איך הענף שנכרת מצמיח ענפים חדשים. אתמול שאל הבן שלו, עוז שפירא, על אבא שלו. פתאום הם רוצים לדעת עוד דברים".
שחמורוב התייחסה למאמנה, עמיצור שפירא: "עמיצור שפירא היה דמות מאוד מרכזית בחיים שלי. אבא שלי היה דתי, ההורים שלי באו ממקום מסורתי. הספורט במדינה לא היה מפותח. הוא לקח אותי תחת חסותו. הציב לי מטרה ומהריצה הראשונה, הוא קבע את העתיד שלי. הוא לקח אותי לצד ואמר לי שהוא מכין אותי לאולימפיאדה. זה היה משהו שחרוט אצלי. כשהגענו לאולימפיאדה... להיות בלעדיו... אני זוכרת שהגיעו כבר להסכם עם גרמניה שלוקחים את החטופים ומעלים אותם למטוס לארץ ערבית והמשחקים ימשיכו. כשהמסוקים עלו למעלה, פנו אליי שאמשיך את הריצה. אמרתי בליבי 'המאמן שלי למעלה ואתם רוצים שאני ארוץ?', והוא באמת היה למעלה, לא ראיתי אותו יותר. לא תיארתי לעצמי שאני יכולה להמשיך בלעדיו".