ספורט בנסיקה: מה עבר על הראגבי העולמי ב-2015?

ה"אול בלאקס", נבחרת הראגבי של ניו זילנד, נחשבת בעיני רבים כנבחרת הלאומית הטובה ביותר בכל ענפי הספורט. מאז שה"אול בלאקס" החלו לשחק ב-1903, הם ניצחו ב-76 אחוזים מהמשחקים שלהם. ולזה אין אח ורע. ולמרות זאת, מאז שגביע העולם החל להיות משוחק לפני 28 שנים ועד הטורניר שהתקיים השנה באנגליה, ניו זילנד זכתה בתואר רק פעמיים – בשתי הפעמים בהם היא הייתה המארחת.

בטורניר הראשון ב-1987 ולפני ארבע שנים, ב-2011. בחמישה טורנירים שהתקיימו בתווך ה"אול בלאקס" לא עמדו בלחץ ובציפיות שהיו מהם כפייבוריטים, ונכשלו. לכן גביע העולם שהתקיים השנה באנגליה היה נקודת מפנה היסטורית עבור ה"אול בלאקס". והפעם, בניגוד לעבר, הם הצליחו להתמודד עם הלחץ העצום ועם נטל ההיסטוריה, הגיעו לגמר וניצחו בו את היריבה הגדולה אוסטרליה 17:34 עם תצוגת שיא.

זו הייתה הפעם הראשונה שנבחרת כלשהי זוכה בגביע ווב אליס פעמיים ברציפות, וכאמור הפעם הראשונה שה"אול בלאקס" עושים זאת מחוץ לגבולות ניו זילנד. הזכייה הזאת, הרבה יותר משתי הקודמות, ביססו את המעמד של ה"אול בלאקס" כנבחרת הגדולה בכל הזמנים, ולא רק בראגבי.

זה היה סיום מרגש עד דמעות במיוחד עבור שני שחקנים שהיו הנשמה והמוח של הנבחרת הזו במשך למעלה מעשר שנים: הקפטן ריצ'י מקאו והפליי-האף דן קרטר. עוד לפני שהטורניר באנגליה יצא לדרך כולם ידעו שזו תהיה שירת הברבור של השניים במדים השחורים הכל כך מפורסמים. אף אחד רק לא ידע איך זה יסתיים.

מקאו בן ה-34 פרש אחרי 148 משחקים רשמיים בנבחרת – יותר מכל שחקן ראגבי אי פעם – וניצח ב-131 מהם. בניו זילנד הוא גיבור לאומי, אחד האנשים הנערצים ביותר. הבחור שנולד בכפר הקטן קוראו, עם 339 תושבים, הוא ללא ספק אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים. שלוש פעמים הוא זכה בתואר "שחקן השנה בעולם" וזכה להיות מוזמן לחתונתם של הנסיך וויליאם וקיית מידלטון.

מקאו היה המנהיג הבלתי מעורער של ה"אול בלאקס" מכוח אישיותו, האומץ שלו והנכונות להקריב את עצמו למען הנבחרת פעם אחר פעם. אחרי שהניף את הגביע בטוויקנהאם הוא אמר: "אני תולה את הנעליים אחרי שהגשמתי את כל מה שיכולתי לחלום עליו כשהייתי ילד".

מי שפרש יחד עימו היה דן קרטר, שבניגוד לחברו הטוב מקאו החמיץ את גביע העולם ב-2011 בשל פציעה, ולכן הטורניר באנגליה היה מבחינתו הרגע המכונן – והאחרון בקריירה. ולא רק שקרטר בן ה-33 הפך לאלוף עולם, הוא היה השחקן המצטיין של האליפות.

קרטר הישווה את השיא של מקאו כשנבחר בפעם השלישית לשחקן השנה בעולם ב-2015, אחרי שעשה זאת לפני כן גם ב-2005 ו-2012. וב-112 המשחקים שלו במדי ה"אול בלאקס" הוא רשם לא פחות מ-1598 נקודות – שיא עולמי – 82 מהן בגביע העולם באנגליה.

מקאו מגלם את העוצמה, את רוח הקרב ואת האומץ של ה"אול בלאקס". קרטר הוא האיש האחראי על המהלכים המתוחכמים, על המסירות הגאוניות. הוא קל רגליים, מהיר ובעיקר חכם. אחרי שבעט בהצלחה ארבעה פנדלים, שתי בעיטות המרה ו"דרופ גול" גאוני, הוא זכה בתואר "איש המשחק" של הגמר. יכול להיות סיום מדהים יותר לקריירה הבינלאומית?

אגב, ה-BBC בחר בדן קרטר לאישיות הספורט הלא בריטית של 2015 , לפני נובאק דיוקוביץ', קייטי לדצקי, יוסיין בולט וסרנה וויליאמס. ריצ'י מקאו ודן קרטר היו כמובן בכותרות הראשיות אחרי הזכייה בגביע העולם, אבל יחד איתם הגמר מול אוסטרליה היה המשחק האחרון במדי ה"אול בלאקס" של עוד שלושה שחקנים ותיקים – קונראד סמית בן ה-34, קווין מלאמו בן ה-36 וכמובן מא'א נונו, אחד השחקנים האהובים בעולם. נונו בן ה-33, המפורסם כל כך בשל הראסטות שמעטרות את ראשו, רשם 103 משחקים בינלאומיים. בגמר מול אוסטרליה הוא רשם את אחד הטרייז הגדולים של גביע העולם, לאחר ריצה של 50 מטר.

פחות משלושה שבועות לאחר שה"אול בלאקס" זכו בגביע, הוכתה ניו זילנד כולה בהלם, כאשר ג'ונה לומו, אחד מגדולי שחקני הראגבי בכל הזמנים, נפטר והוא בן 40 בלבד. לומו שהה באנגליה לאורך כל הטורניר וראה את יורשיו זוכים בתואר שהוא עצמו לא הצליח לזכות בו. וכמובן שהאבל על לומו הקיף לא רק את ניו זילנד אלא את כל עולם הראגבי.

לומו היה תופעת טבע. בחור ענק, מאסה של שרירים, מהיר ועוצמתי, עם יכולות טכניות נהדרות. הוא היה הסמל של ה"אול בלאקס" במשך כל כך הרבה שנים, עד שחלה ונאלץ לפרוש. מאז לא מפסיקים לחפש בניו זילנד את היורש שלו. ועושה רושם שהיורש נמצא. ג'ולין סאבאה היה אחד המצטיינים של הנבחרת בזכייה בגביע העולם, והזכיר לרבים בעוצמות ובמהירות שלו את לומו. הוא רשם לא פחות מ-8 טרייז באליפות, יותר מכל שחקן אחר. סאבאה רק בן 25, ועכשיו אחרי הפרישה של מקאו, קרטר ונונו, הוא האיש שיצטרך להוליך את ה"אול בלאקס" למשימות הבאות שלהם, כולל גביע העולם ביפן ב-2019.

גביע העולם היה הצלחה מסחררת. כ-2.5 מיליון איש מילאו את האיצטדיונים, שיא של כל הזמנים, ומאות מיליונים בכל רחבי העולם היו מרותקים לשידורי המשחקים בטלוויזיה. הראגבי, שבעבר היה ספורט של מספר מועט של מדינות, ממשיך לצבור תאוצה ואוהדים חדשים ולכבוש טריטוריות חדשות.