גלגל חמישי: אלקרס או סינר, ההגה בידיים טובות

הדירוג העולמי של ה-ATP הולך ומתרוקן מכוכבי העבר. מי שעדיין שורדים, כבר לא תמיד יכולים לעמוד זקופי קומה מול העוצמות, החוצפה והסיבולת של השחקנים הצעירים והמבטיחים, שדוהרים קדימה ומכרסמים את דרכם לטופ 30, 20 וצפונה משם - ובדרך דוחקים לשוליים את קהילת גיל ה"זהב" - ולא פעם, במשחקים חד צדדים שמייצגים בצורה מהמנה את חילופי המשמרת. 

ליאניק סינר האיטלקי בן ה-21 פורהנד במהירות ממוצעת של 130 קמ"ש, וחבטת בקהנד במהירות ממוצעת של קרוב ל-120 קמ"ש - ושתיהן דוחפות את היריבים עמוק עמוק אל ומעבר קו הבסיס כמו בעיטה לסרעפת. "אני לא יכול לייצר עוצמה כזו", התוודה דניל מדבדב בן ה-27 בטורניר האחרון במיאמי כשנשאל לגבי היריבות מול האיטלקי ערב המשחק ביניהם, בסיומו, הביס מדבדב את סינר שנראה רפוי קלות מול הרוסי, שמצידו נמצא בכושר פנומנלי (ארבעה תארים בחמישה טורנירים).

השוואות בין שחקני עבר לשחקנים בהווה לא משקפות את ממדי תרומתם לענף, ולא משנה מאיזה צד. ישנם הרבה משתנים שצריך לפרק אותם לגורמים כדי שלא לקפח אף אחד: סוגי מחבטים, מגרשים, אימונים, תנאים, יריבים לתקופתם ומה לא. אבל יאניק סינר, קרלוס אלקרס, לטעמי, אולי התותחים הכבדים ביותר כרגע בסבב, נראים כמו מי שהיו מציבים שובר גלים מול הצונאמי של ה-BIG 3 בימים הגדולים. הדיבור סביבם ובעיקר ממה שראינו עד כה, מבטיח שהטניס העולמי בידיים טובות - ואלה בשורות מצוינות בשנה גורלית שבה אולי נאבד (גם) את נדאל - אחרי הפרישה של פדרר בשנה הקודמת. גם להיפרד מדל פוטרו, על אף שלא שיחק זמן רב, היה מאוד מבאס.  

זמנך עבר
לא נשארו הרבה שחקנים מבוגרים קרוב לצמרת (או בכלל) שיכולים ללקט תארים "נחשבים" מתחת לרדאר. צפיתי לאחרונה ברישאר גאסקה בן ה-36 במסגרת הגמר מול קמרון נורי בטורניר אוקלנד, ואני חושב שהוא היה מופתע מהסיום לא פחות מנורי, שצעיר ממנו בעשר שנים, וגם היה שרוי בהלם מהרזרבות שהיו לו לחזור מפיגור במערכה הראשונה לנצחון בשלוש; זה נחתם ב-4:6, 6:4, 6:4 בחלון של שעתיים וחצי ועם תואר מספר 16 בקריירה של הצרפתי. "זה סיום חלומי. לא דמיינתי שאצליח לזכות שוב בטורניר כזה בגילי המתקדם", אמר גאסקה.  

מלבד איש המרתון אנדי מארי (35) שמצליח לחולל פלאים עם רגל חצי ביונית, והשור הספרדי רפא נדאל, שגוברים הסיכויים שיפרוש בגיל 37 בעיצומו של הרולאן גארוס בשל חומרת פציעותיו ("אני לא פצוע - אני שחקן שחי עם פציעה"), עקבתי בשנתיים האחרונות מהקווים, ובכלל בתור שחקן חובב ושוחר טניס אחרי סטאן וואורינקה; דיווחים, ציוצים ופרסומים שמגוללים את החלמתו בעקבות הפגיעה ברגלו ב-2021 ממנה לא ידע אם יחזור, ואם כן – באיזה כושר משחק?

וואוורינקה חגג 38 בחודש הקודם, ויחד עם מארי הוא היחיד בתוך פרלמנט ה"זקנים" שהצליח לקטוע את הרצפים של פדרר-נולה-נדאל – וגם סומן כאחד השחקנים המובילים, טקטית, שידע להתמודד עם שלושתם. לסטאן The man או Stanimal כמו שאוהבים לכנותו, תואר אחד מכל טורניר גדול ויוקרתי, מלבד ווימלבדון. אבל לפחות לדבריו, מעולם לא הרגיש החמצה על אדמת אנגליה, שכן השוויצרי דובר הצרפתית תלה את נקודות התורפה במשטח הבוגדני, שאינו מתאים לסגנון המשחק שלו.

ואוורינקה, שמדורג היום 90 ומחובר מאז תחילת מסע החלמתו אל הסיסמה Trust the process,  מחויב להמשיך ולעשות את המקסימום כל עוד האמביציה זורמת בעורקים, ולאחרונה מגלה לנו שחבטת גב היד שהפכה לסימן ההיכר שלו מרתיעה וננעצת על הקווים, ממש כמו פעם. אלא שבגילו, גם הוא יודע שהרגליים מאחרות בתזמון, הברכיים פריכות וקשה (יותר) לבצע התאמות כדי שהכדור לא יפגע במסגרת. ניצחונות מוראליים באינדיאן ווילס מול המדורג עשירי, הולגר רונה בן ה-19 כנראה יהיו נדירים. אבל הם יצופו מדי פעם בזכות האיכויות שלו ויזכירו לנו איזה ענק הוא היה, כשהלך בין טיטאנים.

יש לא מעט שחקנים בסבב שהחלו בספירה לאחור ונוהגים בזהירות כדי שלא יגיעו לפרישה על קביים; ג'ון איסנר (37), אלברט ראמוס וינואלס בן ה-35, פאביו פוניני הטמפרמנטי בן ה-35, וקצת מתחתיו אלוף ארה"ב לשעבר מארין צ'יליץ' בן ה-34. אם הייתי צריך להמר מי מהם כשיר להניף גביע ולקחת עוד כמה המחאות כדי להוסיף פרארי או מקלארן חדשות לגראז', ייתכן שלקרואטי תהיינה הזדמנויות. אבל לא הייתי פוסל את המגדלור איסנר שעדיין מהווה איום על כל שחקן, צעיר או מאוד מנוסה, בזכות הגשות ראשונות באחוזים גבוהים. 

הגדול ביותר
השוואות של גדולה בין קרלוס אלקרס ("קרליטו") לבין נדאל משוללות כל הצדקה. לא רק בגלל שרב הנסתר על הגלוי בכל הקשור בעתיד שלו, אלא בדיוק כפי שניסו להשוות בין מייקל ג'ורדן ללברון ג'יימס או קובי בריאנט המנוח - אלקראס לא רוצה לחיות בצילו של נדאל. בעולמות רכב ותחבורה, אפשר למצוא קורלציה אל הדיון הלעוס עד עייפה על "מיהו נהג הפורמולה 1 הגדול בכל הזמנים?" הבעיה היא, שאין שום מדד שיכול לפייס את כל המחנות ולהביא להסכמה רחבה שתפתור את המחלוקות. גדולה של ספורטאי לא נמדדת, לטעמי, רק במספרים, אלא במכלול שלם ומורכב של תכונות ובמבנה האישיות.

איירטון סנה (ברזיל) נחשב בעיני רבים לנהג הפורמולה 1 הגדול ביותר אי פעם. סנה זכה בשלוש אליפויות נהגים עד לתאונה הקטלנית באימולה שגבתה את חייו ב-1994. מייקל שומאכר זכה בשבע, לואיס המילטון גם בשבע; כל אחד מהם עילוי. בלשון המעטה. אבל סנה, הקרין הילה מיסטית שמגשרת בין הישגיו לבין כשרון טבעי, רוחניות, מנהיגות ויצירתיות, וזכה לפיכך למעמד פולחני עוד בחייו, גם בזכות השפעתו כשגריר של הפורמולה 1.

אי לכך, ואחרי שנובאק דג'וקוביץ' יתלה את המחבט, נניח עם מספר הסלאמים הרב ביותר, ייתכן שהדיון על שחקן הטניס הגדול בעולם יוכרע דווקא לצד של פדרר. כמו סנה, פדרר היה מכשף על המגרש וגרף אהדה עולמית בכל מקום שבו דרך - והפך לשגריר הנערץ ביותר.  אנושי מאוד לחזר אחרי דמויות קשות לפיצוח, עשירות בכריזמה, חריגות בנוף ומושכות.

בניגוד אולי לנולה, נדאל, גם בהשוואה לסמפרס, פדרר הוא תופעה תרבותית שלא ניתן לכמת אותה לנתונים סטטיסיטיים ו-20 תארי גרנד סלאם.  ואחרי שאמרנו את זה, המחנה של נולה רשאי לפתוח במתקפה.  

העולים הצעירים (מאוד)
בקרב השמות ה"חדשים", מלבד אלקרס וסינר, לא חסרים שחקנים מפוצצים בכישרון. אפשר לבחור אותם בפינצטה אם חייבים אבל סתם נעשה עוול למי שימצא את עצמו בחוץ. אבל בקצרה, את הולגר רונה כבר הכנסנו לרשימה, סבסטיאן קורדה (אם יחלים כהלכה), לגבי לצ'קה הדעות חלוקות בקרב מומחים, ועוד אחד שמומלץ לעקוב אחרי התקדמותו, לטעמי האישי, הוא בן שלטון. האמריקני בן ה-20 מדורג נכון לכתיבת שורות אלה במקום ה-39 והוא העפיל באליפות אוסטרליה האחרונה לרבע הגמר, שם הפסיד לחברו טומי פול. זו אגב, הייתה הפעם הראשונה לשלטון מחוץ לארה"ב, כתייר או ספורטאי. 

שלטון, בריון לא קטן, על שלד בגובה 1.93 מ' הוא תוצר (נוסף) של טניס מכללות אמריקני בפלורידה, ובקיץ הקודם דורג 573 בעולם. זו קפיצה שאסור להקל בה ראש, שכן היא התרחשה בפחות מ-12 חודשים במהלכם גרף שלושה תארי צ'לנגר וגם ניצח לא מעט שחקנים מבושלים ממנו - כולל את איש הקרח, קאספר רוד. שלטון נכנס בחודש אפריל לעונת החימר המקצוענית הראשונה שלו רעב וחמוש באחת מחבטות ההגשה המהירות ביותר בסבב. ואולם על חימר, הוא יצטרך לגבש כלים מגוונים כדי להגיע רחוק ככל האפשר ובעיקר – לצבור קילומטראז'. מול דימיטרוב במונטה קרלו, הוא כבר למד שנותרה כברת דרך.

בצורת של 50 שנה
הרבה פרשנים ושחקני עבר הגיעו להבנה שיאניק סינר מפלרטט עם איזו נקודת חסימה שחבויה בתוך מאגר היכולות העצום שלו - ושאם יחורר אותה, יעבור שחקני "קיר" דוגמת מדבדב ומשם הוא ימריא וקשה יהיה לעצור אותו. בראיון לכלי התקשורת במיאמי, לפני העימות מול הרוסי ובעקבות הניצחון המשכנע על אלקרס, סינר נשאל אודות שינויים ברפטואר שאל חלקם הזעום למעשה התוודענו, כמו למשל שימוש תדיר יותר בדרופשוט והתגנבות לרשת, כולל כרגע על החימר במונטה קרלו, שם הוא לומד איך לנהל את החבטה הזו בצורה מחוכמת.

אבל עוד קודם במיאמי, סינר חמק מהשאלות כמו פוליקטאי מיומן ולא הסגיר שום דבר שימושי לעיתונאים: "דניל הוא שחקן שונה לגמרי מאלקרס. הוא ניצח אותי בכל המפגשים. עשינו דברים חדשים אבל אני לא יכול או רוצה לספר לכם מהם". סינר לא היה במיטבו מול מדבדב. אבל בגלל שהוא חולק לו כבוד מיד התנער מתירוצים: "כאב קצת, ולא הרגשתי טוב בבוקר אבל לא ממש הפריע לי לשחק לאורך זמן ואני גם לא רוצה לקחת קרדיט מדניל. הוא היה יותר טוב ממני היום".

סינר הגיע למשחק עם משהו מתוכנן. זה כבר מובן. אבל מדבדב הוא שחקן הגנתי שלומד מהר מאוד, יודע לשבש מומנטום ולהתיש בראלי מייגע כשהוא נשתל שני מטרים מאחורי קו הבסיס – מנטרל לסינר את שרשרת האינרציה ופשוט מחכה לטעות של הצד השני (לקח משהו מהספר של נובאק); בסוף זה נגמר עם 36 שגיאות לא מחויבות של סינר מול 21 בלבד של מדבדב, ו-7:5 6:3.

התקווה האיטלקית
סינר, יליד חבל דרום טירול דובר הגרמנית, הוסיף בחודשים האחרונים כמה קילוגרמים בריאים של מסת שריר, והוא נפרד מהחזות הנערית והגרומה לטובת גוף חסון, עמיד ויציבה שהולמת את גובהו (1.88 מ'). הוא מחזיק שבעה תארי ATP, כולם על משטחי חימר/קשים, וצוות המאמנים שליווה אותו שבע שנים מגיל 13 פוטר בשנה הקודמת, וכיום עומד בראשו יחד עם סימונה וואנוצי, גם דארן קהייל האוסטרלי שאימן בעבר הרחוק את אנדרה אגאסי ולייטון יואיט. 

המטרות שלו ל-2023 אינן מרוכזות רק בהנפה של תארי גרנד סלאם, הוא מציין, כי אם לשמור על דירוגו בצמרת כדי להתברג לטורניר גמר ה-ATP בטורינו. "מובן שאני רוצה לזכות בתארים אבל כמו שאמרתי בתחילת השנה – אני עובד קשה כדי להשתתף בגמר באיטליה. חשוב מאוד שאצליח לשמור על בריאות וכושר ללא פציעות – ונראה לאן זה ייקח אותנו", כך סיפר בראיון לכלי התקשורת ברומא לפני כמה שבועות.

בטופ 100 פזורים ששה שחקנים איטלקיים: ברטיני, מוסטי, סונגו, צ'קינטו, פוניני (מדורג 97) ויאניק סינר, שמדורג כרגע במקום השמיני. לשבריר שניה, כמו למשל בגמר ווימבלדון 2021 נדמה היה שברטיני יסיים בצורת בת 47 שנים ויהיה האיטלקי הראשון בשורות ה-NEXT GEN שיזכה בגרנד סלאם, אחרי שהאיטלקי האחרון שעשה זאת היה אדריאנו פאנטה ברולאן גארוס 1976. אלא שמאז, ברטיני צלל בדירוג עד למקום ה-22, סובל מפציעה חוזרת בשרירי הבטן, ולא מצליח לשחזר את היכולת הגבוהה ובעיקר את האומץ והיציבות מלפני שנתיים, בעוד סינר פותח מבער אחורי ומתחיל לממש את ההבטחות.  

לחץ "לאומי" לשבור את הקללה האיטלקית הוא לא מושג שסינר שומע אותו בוקר וערב. אבל הוא מודע למה שקורה ברמה המדינית - ומפלס הציפיות ממשיך לעלות. בהתאם לכך, הוא גם מקפיד להיות ממוקד בבחירת המילים שלו כדי לצמצם עומסים נפשיים שיכולים לערער לו את הבטחון: "הלחץ הגדול ביותר הוא זה שאני מפעיל על עצמי. חשוב לי להוכיח בתוכי שאני מסוגל להרבה יותר, אז אני מתייחס לכל משחק בהלך הרוח הנכון, יציב רגשית, מחושב, וסיכומים נעשה בסוף הקריירה. אני צעיר מאוד – יש זמן להגשים את כל המשאלות".