בלי התואר ה-21: נובאק ג'וקוביץ' הגדול מכולם

וגם: יותר מתמיד, עידן הביג 3 מאחורינו. גלעד בלום מסכם את אליפות ארה"ב הפתוחה

א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

היה לי פעם חבר שחיי הנישואין שלו התמוטטו, וכששאלתי אותו איך זה קרה הוא ענה - 'בהתחלה זה קרה בהדרגתיות, ואז בפתאומיות'. בטורניר הגדול האחרון בווימבלדון עוד חזינו בפרצופים העייפים ועמוסי הפציעות של סרינה וויליאמס ורוג׳ר פדרר הקשיש, שנתן לנו טעימה (אולי) אחרונה מהקסם שלו. אבל אחרי השבועיים האחרונים, שסיפקו לנו טורניר מרהיב, איכותי, דרמטי וסנסציוני, נראה יותר מתמיד שהדיקטטורה של הביג 3 מאחורינו.

באולימפיאדה, לפני מספר שבועות, זה היה סשה זברב שהדיח את נובאק ג'וקוביץ' בחצי הגמר, והפעם היה זה דניל מדבדב שהסתכל לסרבי בעיניים וניצח אותו בדיוק באותה דרך שבה הוא בדרך כלל מחסל את יריביו - הוא הוציא לו את הרוח מהמפרשים בעזרת טניס נטול טעויות ובעזרת חבטות הגשה מעולות שנתנו לו המון נקודות קלות ושליטה במשחקוני ההגשה.

בדיעבד, הרבה דברים שיחקו לטובתו של מדבדב. הוא שיחק ראשון את חצי הגמר ביום שישי אחר הצהריים וסיים את העבודה בצורה קלינית כפי שעשה ברוב המשחקים שלו בדרך לגמר. היה לו את הלוקסוס לחזור למלון ולצפות בזברב מוציא לג'וקוביץ' את הנשמה במשך כמעט חמש שעות עד השעות הקטנות של הלילה.

צריך לזכור שמשחק כזה, שמסתיים קרוב לחצות, משמעותו שג'וקוביץ' לא הגיע למיטה לפני 3-4 לפנות בוקר. תוסיפו לזה את העובדה שנובאק פיתח הרגל להפסיד את המערכה הראשונה בארבעת הסיבובים האחרונים עד הגמר ותקבלו תוצאה די הגיונית. הרי בשנתיים האחרונות גם מדבדב וגם זברב די שולטים בסבב בכל מה שקשור לטורנירים של הטוב משלוש על מגרשים קשים, ביחוד הראשון.

היתרון המנטלי והפיזי שיש לג'וקוביץ' על השניים הללו הוא לא כזה שהוא יכול להרשות לעצמו לא להגיע בכושר שיא מולם. בחצי היו לו מספיק רזרבות להתיש את זברב, אבל לנצח את שניהם בהפרש של 36 שעות זה כבר מוגזם אפילו עבורו. הוא נראה עייף החל מהמשחקון הראשון, פתח בהססנות, חבט חבטות לא ברורות ולא אופייניות, ובניגוד לרוב המשחקים שלו חיפש דווקא לקצר את הנקודות. אפשר גם לומר שהוא נראה לחוץ ועצבני ולא צריך להיות גאון כדי להבין למה.

נובאק ג'וקוביץ'. עדין הגדול מכולם (GETTY)
נובאק ג'וקוביץ'. עדין הגדול מכולם (GETTY)

מדבדב, מצידו, הגיע מוכן. בגמר באוסטרליה בינואר ג'וקוביץ' שלט בקצב והוציא את העוקץ מהמשחק של מדבדב על ידי חבטות לאמצע המגרש. הפעם זה לא עבד. נובאק לא הסתדר עם ההגשות של מדבדב, שהמשיך לזכות בנקודות קלות ובמשחקונים מהירים. כשהסרבי הגיש, יריבו עמד רחוק מהקו והשתמש במוטות הידיים הארוכות שלו כדי להחזיר בעקביות החזרות עמוקות. זה יתרון של שחקנים גבוהים, הם מסוגלים לחבוט בעוצמות ועם עומק גם הרחק מאחורי הקו.

ג'וקוביץ' רגיל לצאת מצרות בעזרת הגשות חזקות ומדויקות בנקודות חשובות, אבל מדבדב כמעט ולא החטיא החזרות, אילץ אותו לעבוד קשה עבור כל נקודה מהקו האחורי ולא נרתע מנקודות ארוכות, אותן נקודות ארוכות שהתישו את זברב בחצי היו לרועץ עבור ג'וקוביץ' בגמר, שם פגש יריב רענן וקר רוח שהיה מוכן לשחק מהקו האחורי גם אם זה ייקח 5 שעות.

נובאק ניסה הכל. הוא עלה לרשת לעתים תכופות ונתקל בחבטות העברה נמוכות וחכמות של מדבדב, שחשפו חולשה של הסרבי במשחק הרשת. הוא ניסה חבטות קצרות כדי להביא את דניל לרשת, גם זה לא עבד. הוא נראה אבוד. כשאתה מצליח להוציא את השחקן הטוב מעולם מתכנית המשחק שלו ולגרום לו לשחק בסגנון שונה ממשחקו הרגיל, אתה יודע שאתה במצב טוב. למעשה, המערכה השלישית היתה די לפרוטוקול, למרות המיני דרמה שנוצרה בזכות כמה טעויות כפולות של מדבדב בסוף המערכה.

למרות הגמר החד צדדי והסטטוס קוו במועדון ה-20-20-20, רפא ורוג׳ר עדיין לא יכולים להיות רגועים. לנובאק יש סיכוי סביר בהחלט להוסיף עוד תואר אחד כדי לעבור אותם ולהגיע לתואר ה-21 החלקלק. הוא עדיין מדורג ראשון בעולם וכל הפסד שלו עדיין נחשב כסנסציה.

ההישג שלו השנה בארבעת הטורנירים הגדולים (27 נצחונות מ-28 משחקים) הוא ההישג הכי מרשים של שחקן מאז 1969, השנה שרוד לייבר זכה בכל ארבעת הטורנירים הגדולים. פדרר עשה זאת פעמיים, ב-2006 ו-2007. ההפסד היחיד שלו היה בצרפת לרפא נדאל. רפא עשה זאת ב-2010 כשזכה בהכל חוץ מבאליפות אוסטרליה, שם נוצח ברבע הגמר. גם  מאטס וילאנדר היה קרוב ב-1988, שנה שבה זכה באליפויות אוסטרליה, צרפת וארצות הברית והעפיל לרבע הגמר בווימבלדון, כלומר 3 נצחונות מגראנד סלאם קלנדרי. נולה עצמו עשה זאת ב-2011 ו-2015.

אישית אני דווקא מחבב את ג'וקוביץ'. רציתי שישלים את הגראנד סלאם וישים סוף לוויכוח המטופש מי השחקן הטוב בכל הזמנים. זה ויכוח מטופש כי התשובה ברורה. יש סטטיסטיקות, מאזני ראש בראש, מספר שבועות בראש הדרוג ושיקולי גיל, ובכל פרמטר אובייקטיבי נובאק זוכה (אם כי בשובר שוויון). התואר ה-21 יהיה גושפנקא סופית, אבל יכול להיות טוויסט בעלילה אם הברכיים של רפא יסחבו אותו לעוד תואר בצרפת.

רוג'ר פדרר ורפאל נדאל. עדיין לא יכולים להיות רגועים (GETTY)
רוג'ר פדרר ורפאל נדאל. עדיין לא יכולים להיות רגועים (GETTY)

מעניין יהיה לראות באיזו רמת מוטיבציה יגיע ג'וקוביץ' לטורנירים של סוף השנה כשאין לו ממש על מה לשחק יותר. בכל מקרה, הוא כבר סופר את הימים עד לאליפות אוסטרליה הפתוחה שהוא טורניר המייג׳ור האהוב עליו. נדמה שלא משנה מה הוא יעשה, הוא לא יקבל את אותה הערכה שמקבלים השניים האחרים, הילדים הטובים של הסבב - רוג׳ר ורפא הנקיים ללא רבב מסקנדלים ודרמות. את רוג׳ר ורפא לא תראו מנפצים מחבטים בשידור חי (יש תיעוד של פדרר מנפץ מחבט, אבל הוא היה צעיר מאד) או עורכים מסיבה המונית וטורניר טניס ללא מיגון באמצע מגיפה עולמית. הם גם לא מקללים קללות של ערס סרבי (פיצ׳קו מטרינו) ולא הורחקו  מטורניר בגלל שפגעו בשופטת קו (בשוגג).

אני מכיר כל כך הרבה אנשים ששמחים שנובאק ״נכשל״ במשימה ההירואית שלו. ״הוא שחקן ענק״, הם אומרים, ״אבל הוא לא בן אדם, הוא רק רוצה שיאהבו אותו ורוצה להיזכר כטוב בכל הזמנים, אגוצנטרי״, וכולי. אבל זה הרי הכי אנושי לרצות אהבה ולרצות להיות הכי טוב, וחייבים להיות אגוצנטרים אם רוצים להיות טניסאי על. וחוץ מזה, אין שחקן טניס שלא יכול להזדהות עם ניפוץ מחבט. לראות את ג'וקוביץ' מנפץ מחבט דווקא הופך אותו לאנושי יותר. העונש הוא בסך הכל אזהרה, המקבילה לכרטיס צהוב בכדורגל, וקנס זניח. בתור חובב טניס זה דווקא מראה על תשוקה ואיכפתיות שדי חסרה אצל לא מעט שחקנים בסבב (לא שאני מעודד ניפוץ מחבטים, כן?).

בתכלס, ג'וקוביץ' הוא די ספורטאי למופת. הוא יעשה הכל כדי לנצח וכבר שנים שהוא מוכיח יכולת מנטלית עילאית ויציבות בראש הדרוג. כשהוא כבר מפסיד, אז הוא תמיד יפרגן ליריב ויתנהג בצורה ספורטיבית. הקריזות שלו הן בעיקר כשהוא רוגז על עצמו וצועק מלים בסרבית לצוות האימון שלו, אבל הוא לא מבזה יריבים וגם לא מתעלל בשופטים. מחוץ למגרש הוא מאד פופולארי בקרב השחקנים וגם פילנתרופ לא קטן, אבל הוא לא יושב טוב להרבה אנשים שמצאו לנכון להתקשר אליי ולומר לי כמה הם שמחו שהוא הפסיד.

באופן כללי, אהבת הקהל זו תופעה מעניינת. מדבדב התחיל לפני שנתיים כנבל וזכה לשריקות בוז, אבל הקהל הניו יורקי למד לאהוב את השחקן המוזר הזה, בעל החזות של פקיד בנק ועם חוש הומור מזרח אירופאי יבש (בחר לחגוג את התואר עם תנומה). ברוב המקרים הקהל הולך עם האנדרדוג וגם אתמול זה היה כך, אבל במצב של 0:2 למדבדב ו-2:5 לזכותו במערכה השלישית, נובאק ביצע מיני קאמבק וחזר ל-5-4. בשלב הזה הקהל החל לתמוך בג'וקוביץ' כי הם לא רצו ללכת הביתה. הם ראו אלוף עם הגב לקיר, שבור ועייף וניסו לעזור לו לחזור למשחק. זה ריגש אותו והוא היה על סף דמעות. קהל של ספורט יכול להיות דבר אכזרי אם אתה אלוף. רק כשאתה על הקרשים הם יגלו סימפטיה, לפחות הוא קיבל קצת אהבה.

שגעון אצל הנשים
טורניר הנשים היה לא פחות ממטורף. אם בגברים קיבלנו את שלושת המדורגים הראשונים בחצי הגמר, הרי שאצל הנשים היה טורניר הכי פתוח ומופרע שאי פעם ראינו. קשה להסיק ממנו מסקנות כי עדיין לא ברור מה קרה פה. איך, למשל, אשלי ברטי, המדורגת ראשונה, הצליחה להפסיד ממצב של 2:5 עם שתי שבירות מול האמריקאית הסימפטית שלבי רוג׳רס, אותה ניצחה בכל ששת המפגשים הקודמים ביניהם. או למשל איך זה הגיוני ששחקנית עם דרוג של 150 בעולם (ועוד בריטית) מנצחת 10 משחקים ברציפות בלי לשמוט מערכה. אה, ושכחתי לציין שהיא בת 18.

ג'וקוביץ'. ספורטאי למופת (GETTY)
ג'וקוביץ'. ספורטאי למופת (GETTY)

גם יריבתה בגמר, ליילה פרננדז הקנדית, עשתה טורניר משוגע. היא אמנם לא היתה צריכה לעבור מוקדמות, אבל ההגרלה שלה היתה הרבה יותר קשה - היא הדיחה את האלופה המכהנת נעמי אוסקה ואת אנג'ליק קרבר הגרמניה, שגם היא זכתה בטורניר בעבר.

קשה להכביר במלים על אמה רדוקאנו, שכבשה את ניו יורק עם המבטא האנגלי והמראה התמים. כשמתחילה הנקודה היא בכלל לא תמימה. יש לה טניס עוצר נשימה, טכניקה מושלמת, תנועה אצילית על המגרש והגשה עם ניתור אתלטי גבוה שמחפה על גובהה הממוצע (175 ס"מ).

הנשק העיקרי שלה הוא הפעלת לחץ על היריבה בהחזרות. היא מאד אגרסיבית, בעיקר בהחזרות של ההגשות השניות. היא משחקת קרוב לקו הבסיס ויש לה אינטיליגנציית משחק גבוהה מאד לגילה. היכולת שלה לעמוד בלחץ במשך 10 משחקים ולהוציא לפועל את תכנית המשחק שלה היא לא פחות מראויה להערצה. כל משחק הוא עולם ומלואו, עם רכבת הרים של רגשות, עם המון נקודות קריטיות. היכולת שלה לסגור משחקים ועוד לא להפסיד מערכה במשך טורניר שלם בכזה גיל היא מפחידה, והיא עושה זאת עם כל כך הרבה חן ובגרות בהתנהלות. אי אפשר שלא לפרגן לה.

הסינדרלה השניה של הטורניר, פרננדז, היתה לא פחות טוב עד הגמר, ואפילו יותר טובה מבחינת איכות הנצחונות שלה. רוב המשחקים שלה היו צמודים, קשים ומורטי עצבים, ובניגוד לרדוקאנו, היא הגיעה קצת יותר שחוקה לגמר. הסגנון האולטרה אגרסיבי שלה (על סף הרפתקני) ייצר הרבה דרמות ומשחקים הפכפכים. היא משחקת קרוב מאד לקו הבסיס ואוהבת לחבוט בכדור מוקדם מאד בדרך לעליה. לא פעם היא סומכת על חבטות חצי יעף, וזה מייצר לחץ על היריבות וגורם לטעויות בלתי מחויבות, אבל זה יכול להיות גם כדור שלג כי זה טניס עם רמת סיכון גבוהה.

המאצ' אפ בין שתי בנות העשרה בגמר היה לטובת רדוקאנו. היציבות שלה וכיסוי המגרש שלה היו יותר מידי בשביל ליילה. היא לא הצליחה להטריד את ראדוקנו עם ההגשה השמאלית שלה ולא היו לה את העצמות כדי להזיק לה מספיק. ההתחלה של המשחק היתה קריטית. דווקא ראדוקנו הצעירה יותר (רק בכמה חדשים) הצליחה להשתחרר ולשחק את הטניס הרגיל שלה. היא השיגה שבירה מוקדמת והכתיבה את הקצב של המשחק החל מהנקודה הראשונה. זה הסתיים באס ואין יותר מתוק מזה כדי לחתום את הטורניר הכי חלומי שהיה לשחקן או שחקנית אי פעם.

השאלה הנשאלת היא כמובן - מתי והאם נראה את אחת משתי השחקניות הללו בגמר של טורניר גדול? התשובה יכולה להיות שלעולם לא, אבל יש לי הרגשה שלפחות עבור רדוקאנו זאת לא ההופעה האחרונה.

אמה רדוקאנו. היממה את העולם (GETTY)
אמה רדוקאנו. היממה את העולם (GETTY)

לטור של גלעד בלום בפייסבוק >>

.

מעבר לתגובות