למה ביקרתי באושוויץ?

מה גורם לכוכב NBA, שיאן השלשות אי פעם בליגה, כזה שנבחר עשר פעמים לאולסטאר וזכה בשתי אליפויות NBA להפוך למתנדב ומדריך במוזיאון השואה? אחרי שפרש, ריי אלן, מהפכן לכשעצמו החליט שהוא לא מוכן לתת לסיפור השואה לעבור לידו.

אלן מתנדב פעיל, מעביר הרצאות ונעזר בכך שהוא מוביל דעת קהל כדי להשפיע ולהפיץ את הסיפור שחייב להישמע ואסור שלעולם יישכח. במונולוג יוצא דופן ל-"Players Tribune", אלן סיפר על המניעים שהובילו אותו לחקור את זכר השואה והסביר מה המשימה המוסרית שמוטלת על כל אדם ואדם. לראות, לקבל השראה ולהעריץ עוד יותר.

למה ביקרתי באושוויץ? / ריי אלן.
חור קטן ברצפת המטבח הוביל למקום מסתור במרתף. התמונה הזו חקוקה בזיכרוני. אולי מטר וחצי על מטר וחצי. בעל הבית אמר: 'שישה אנשים היו נכנסים לכאן כשהנאצים הגיעו'. שמו היה תדאוש שקוצילאס והבית ששהינו בו היה שייך למשפחתו בזמן מלחמת העולם השנייה. בית קטן בעיירה צ'ייפילוב, פולין. היה לו גג אדום, שראה ימים יפים יותר. דלת הכניסה עמדה כמה צעדים מהרחוב. בחצר היו כמה אסמים ובקתות קטנות.

כבר הייתי בפולין כמה ימים והזוועות ההיסטוריות שנגלו לעיניי היכו בי חזק. אבל באותו בית היה משהו שונה. משהו כל כך אישי. אני מביט במסתור הקטנטן הזה ומדמיין שישה אנשים מתחבאים בו, מתחבאים מהמוות. שישה בני אדם זוחלים דרך החור הקטן הזה שלפניי, ולא לפני כל כך הרבה זמן. זה לא היה ספר היסטוריה, זה לא היה מוזיאון. זה היה ממש לנגד עיניי.

תדאוש הסביר לי שביום אחד, ב-1942, חיילים נאצים הגיעו לבית. הם קיבלו מידע מודיעיני ממישהו בכפר שבבית מסתתרים יהודים. במשפחת שקוצילאס 10 נפשות, אבל באותו יום בן הזקונים לא היה בבית. הנאצים החלו לחשוד וקרעו את הבית לגזרים. הם מצאו את המסתור ברצפה, אבל היהודים שהסתתרו שם כבר ברחו.

בלי לומר מילה, החיילים עברו לבית השכן ולקחו משם את אחד הבנים. העונש על הסתרת יהודים, תדאוש הסביר, היה מוות לכל המשפחה והנאצים היו צריכים למלא את המכסה. הם אספו את עשרת האנשים והוציאו אותם להורג מול אותם אסמים ובקתות שעדיין עומדים שם היום. כשהילד הקטן במשפחת שקוצילאס חזר הביתה, הוא מצא את כל משפחתו ללא רוח חיים.

אותו ילד היה סבו של תדאוש. הבית נשאר בבעלות המשפחה, הסבא גר בו ואחר כך תדאוש ואימו. לא האמנתי למשמע הסיפור שלו. כשהסתובבתי ברחבי הבית, ההרגשה הזו השתלטה עליי. כל ההיסטוריה הזאת עמדה שם מולי, כל כך אמיתית שיכולתי להושיט יד ולגעת בה. יכולתי להרגיש אותה בין אצבעותיי ולהריח אותה באוויר. היא הייתה מוחשית.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפולין. נסעתי כדי ללמוד עוד על משהו שריתק אותי מאז שהייתי ילד: השואה. קראתי כל כך הרבה ספרים ומאמרים עליה, אבל מילים על הדף הן לא אותו דבר כמו לראות את זה מקרוב. ב-1998, כששיחקתי במילווקי, ביקרתי בפעם הראשונה במוזיאון השואה בוושינגטון.

הגעתי לעיר לפגישה עם הבעלים של הבאקס, הרב קול, וביום האחרון היה לנו זמן פנוי והוא הציע שנלך למוזיאון. לעולם לא אשכח איך הרגשתי אחרי השעתיים הללו, שהיו יכולות להיות גם יומיים. המחשבה הראשונה שלי הייתה שכל אחד צריך לבקר שם. בכנות, הביקור גרם לי להרגיש קצת לא רלוונטי, מחשבה מוזרה לשחקן צעיר ב-NBA, כביכול על גג העולם. הבנתי שיש דברים מחוץ לבועה שאני חי בה, שחשובים הרבה יותר.

חשבתי שידעתי מה המשמעות של השואה. נסעתי לפולין עם כמה חברים קרובים כדי ללמוד עוד, אבל לא הייתי מוכן להשפעה העמוקה שתהיה לביקור עליי. ראיתי כל כך הרבה סרטים על אושוויץ, אבל אין דבר שיכול להכין אותך להיות שם באמת. הדבר הראשון שהרגשתי בעודי חוצה את שערי הברזל היה...כבדות. האוויר מסביבי הרגיש כבד. עמדתי על מסילות הרכבת, עליהן האסירים הגיעו למחנה, והרגשתי שאני יכול לשמוע את הרכבות עוצרות. הייתי צריך לקחת אוויר כדי למרכז את עצמי. זה היה כל כך מיידי, זה הציף אותי מעל ומעבר.

התהלכנו בצריפי המגורים ותאי הגז ומה שאני זוכר יותר מכל הוא מה ששמעתי: שום דבר. מעולם לא חוויתי דממה כזו. למעט הצעדים שלנו, השקט המוחלט היה צורם, מפחיד, מפכח. אתה עומד מול אותם חדרים, שראו כל כך הרבה מוות ובראש אתה מנסה לעכל את כל מה שקרה בחלל הזה.

שאלה אחת חוזרת שוב ושוב בראש: איך בני אדם יכולים לעשות את זה אחד לשני? איך מישהו יכול לעכל דבר כזה? אי אפשר. זו לא היסטוריה. זו האנושות. זה עכשיו. זה שיעור שעדיין תקף לכולנו כאנשים.

אחרי שתדאוש ערך לנו סיור בבית משפחתו, עמדתי בחוץ לבד, המחשבות רצות על כל מה שחוויתי וראיתי. למה אנחנו לומדים על השואה? האם רק כדי שנוודא שלעולם זה לא יקרה שוב? האם זה כי שישה מיליון מתו? כן, אבל לדעתי יש סיבה יותר גדולה.

השואה המחישה איך בני אדם - אמיתיים, רגילים כמוני וכמוכם - מתייחסים זה לזה. כשבני משפחת שקוצילאס סיכנו את חייהם למען אנשים שהם בקושי הכירו, זה לא היה כי הם היו בני אותה דת או גזע. הם עשו זאת כי הם היו אנשים אמיצים והגונים. הם היו אנשים בדיוק כמו אלה שהתחבאו בתוך החור ברצפה, והם ידעו שזה לא הגיע להם.\

שאלתי את עצמי שאלה קשה: האם הייתי נוהג כמוהם? כשחזרתי לארה"ב, קיבלתי כמה הודעות קשות ברשתות החברתיות לגבי הנסיעה לפולין. היו אנשים שלא אהבו את העובדה שנסעתי כדי להעלות מודעות לדברים שקרו שם ולא ניצלתי את הזמן והאנרגיה כדי לתמוך בקהילה השחורה. אמרו לי שאבות אבותיי היו מתביישים בי.

אני יודע שיש טרולים באינטרנט ושלא צריך להתייחס אליהם, אבל ההערה הזו פגעה בי. הבנתי מאיזה מקום הם אומרים את זה. אני יודע שיש הרבה בעיות גם אצלנו בארה"ב, אבל הם הסתכלו על הנסיעה שלי לא נכון. לא נסעתי לפולין כאדם שחור, לבן, נוצרי או יהודי. נסעתי פשוט כאדם.

קל להגיד "נסעתי כדי לוודא שדברים כאלה לא יקרו שוב". אבל נסעתי כדי ללמוד על המציאות האמיתית של השואה ומה אפשר לקחת ממנה. האנשים שחושבים שאני לא מנצל את הזמן שלי היטב? ובכן, הם מפספסים את כל הנקודה. אסור לנו לתייג אנשים כדבר כזה או אחר. כשעושים את זה, יוצרים דעות קדומות, והן אלו שמובילות אותנו למצבים כאלה מזוויעים מלכתחילה.

אנחנו חייבים לתקוף את הבורות, צרות האופקים והפילוגים שהפכו לנגע בחברה שלנו. אני זוכר שבבית ספר יסודי, לכל אחד מאיתנו היה חבר לעט ממקום כלשהו בעולם. התלהבתי לשמוע מאנשים במדינות שונות, רציתי לדעת איך החיים שלהם נראו. אני מרגיש שקצת איבדנו את זה. נראה שעכשיו אנחנו רואים רק את עצמנו, רק מחפשים אותנו. אני בכלל לא בטוח מה זה ה"אנחנו" הזה.

אני חושב על משפחתו של תדאוש. איך הם היו מגדירים "אנחנו"? הם ראו את זה ככל בן אדם, בלי קשר לאיך הוא נראה או במה הוא האמין. הם חשבו שכל אחד ראוי להגנה, והם היו מוכנים למות בשביל זה. זה משהו ששווה לזכור, תמיד.