כרטיס אל הלא נודע: הניצחון העצוב של י-ם

1. בימים רגילים, ניצחון בשמינית הגמר של ליגת האלופות של פיב״א היה צעד נוסף, מתבקש, של הפועל ירושלים לקראת אירוח הפיינל פור, לקראת מה שיכול היה להיות זכייה בתואר אירופי לעיני הקהל הביתי. אבל בימי קורונה, ימים מוטרפים ומטורפים בהם סופרים חולים, מתים ומבודדים, ימים דיסטופיים, שכמו נלקחו מהשיר של REM ״זה סופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו״, המנצחת האמיתית של שמינית הגמר היא דווקא פריסטרי. כי בהדחה שלה מהמפעל הזה היא הרוויחה את הקירבה שלה לבית. והיום, יותר מתמיד, אין כמו בבית. האמיתי, עם הקירות. פריסטרי חסכה מעצמה טיסות בינלאומיות, טרמינלים, הגבלות, בידודים, מציאת פתרונות לוגיסטיים לקיום משחקים ותחושה של ריקנות כשסיום העונה יגיע ללא יכולת לממש אותו במשחקים על תואר. כי זה הכיוון אליו הולכת העונה של ירושלים, אליו הולך העולם, עם דגש על אירופה הכאוטית. אז מי צריך את זה? התואר הכי חשוב כרגע, עם כל הכבוד לגביע האלופות של פיב״א, הוא שמירה על הבריאות.

לכן היה נדמה שפריסטרי קיבלה את ההדחה שלה כמו שקבוצות הליגה הארצית בישראל מתייחסות להדחה שלהם מגביע האיגוד: ברוך שפטרנו מעונשו של זה. וירושלים, כשרונית יותר, עמוקה יותר, רוצה יותר וחכמה יותר, סידרה לעצמה רבע גמר אבל יחד איתו גם כאב ראש אחד גדול, כי כרגע זה נראה כמו כרטיס אל הלא נודע, עם המון שאלות לא פתורות: האם בכלל יתקיים? ואם כן, האם התקדים השערורייתי שהופעל כלפיי באסקוניה ביורוליג, כזה שמסכן את הציבור בניגוד להנחיות משרד הבריאות, יופעל גם לגביי בורגוס הספרדית כשתגיע למשחק הראשון? והאם הגומלין ישוחק בספרד? ואיך ירושלים תגיע לשם ואיך תחזור? וכשתחזור האם תבודד?  ואם יקרה נס, ורבע הגמר ישוחק, ירושלים תנצח והפיינל פור יגיע לירושלים, האם בכלל יש טעם לקיימו, אם איסור ההתכנסות של אנשים מוציא את העוקץ מהאירוע כולו? והשאלה הגדולה מכולן: מה אם, כמו ב-NBA, איש צוות – שחקן, מאמן, חבר הנהלה או איש צוות לוגיסטי, יידבק בקורונה? זו הרי שאלה של זמן עד שזה יקרה. עונה מופלאה עומדת להינגף מפני הנגיף.

2. קפיצה קטנה לכדורסל, היה קצת במשחק אמש (רביעי). כל זה קורה דווקא כשירושלים מתנהלת במקצוענות אמיתית, ולא נותנת לתחושות ההיי מהניצחון על מכבי ת״א לסנוור אותה, כשהיא מווסתת את האנרגיות שלה כדי לנצח גם בלי לתת תצוגת שיא כמו ביום ראשון. אחרי 9 מ-10 ברבע הראשון מול מכבי, ברבע הראשון אמש היא קלעה 1 מ-7 לשלוש. ברבע השלישי קלעה 7 נקודות בלבד, עם 1מ-5 לשלוש. הסווישים מיום ראשון נראו כמו זיכרון רחוק. אבל ירושלים של העונה משופעת בכלים ובדרכים לנצח. היא סיפקה רבע אחד טוב עם ארבע שלשות ודומיננטיות אכזרית של ג׳יימס פלדין, שנתן לה כרית ביטחון, וברבע הרביעי טיישון תומאס ובר טימור סיפקו סלים מכריעים, יחד עם ג׳ייקובן בראון, האיש שהחבר הכי טוב שלו הוא שעון המשחק בהתקפה שנותרו בה שניות בודדות, או בסוף רבע, מחצית או משחק. בראון הוא ה-MVP של העונה הזו. חבל שהוא לא יקבל את הפרס כי היא לא תגיע לסיומה.

לירושלים מגיעות מחמאות גם על השדרוג ההגנתי, גם אם נזכור שפריסטרי זרקה 26 שלשות אתמול, קלעה 4 בלבד, אחוז של תמותה מקורונה, ורובן היו זריקות סבירות. אבל השיפור ההגנתי הירושלמי מגיע יותר בסעיף האנרגיות, כי היא לא באמת מורידה את ממוצעי הספיגה של היריבה שלה. השיפור הוא בשפת הגוף, בגאווה ההגנתית, בחוסר הפשרות לקבל סל, במספר העבירות שהיא מבצעת. הרבה מזה ניתן לייחס לשלווין מאק וללחץ שהוא מייצר על הכדור. גם עמנואל טרי נראה להוט לעצור את השחקנים עם תשוקה הגנתית כשהוא מחליף בפיק אנד רול. בדקות שירושלים שמרה איזורית שעוברת לאישית, התיאום והתקשורת נראו מתורגלים ומסונכרנים. נקודת התורפה שעדיין נותרה היא ריבאונד ההגנה (22 ריבאונד בהתקפה לפריסטרי) אבל ירושלים כנראה תצטרך לחיות עם הצלקת הזו. ולחיות עוד יותר על ההתקפה שלה. אם בכלל תזדקק לכך במפעל שחייו תלוים על חוט. ומילה אחרונה על פריסטרי: לפעמים גם קבוצה של ווטרנים יכולה לשחק כדורסל בוסרי, מלא בפיספוסי מומנטום. לפחות היא יכולה להתגאות שהיא הראשונה מזה תקופה ששומרת את ירושלים על פחות משמונים נקודות.

3. חזרה לקורונה. במשחק פיזי, גוף מול גוף, זיעה מול זיעה, אין אפשרות לא להידבק. נדמה שההנחיות לגביי לחיצות ידיים (היו מלא), חיבוקים (היו גם מלא) הופכות ללא רלבנטיות אם מחליטים לשחק, הם הרי גם כך השחקנים נושמים אחד על השני, מתחככים אחד בשני, ומלבד ג׳יימס פלדין, שבדרך כלל שומר על מרחק של 2 מטר למשך 15 דקות מהאיש עליו הוא אמור לשמור, השאר קרובים קרובים. הגיע הזמן לקפל את הבאסטה. יאללה, הביתה, ממש כמו שהאוהדים שרים ליריבה המובסת. עצוב, כואב, מתסכל אבל המציאות מחייבת.