ההפסד של הפועל ת״א לדובאי הוא מסוג ההפסדים שעושים שכל ומתקבלים בהבנה, בטח בסופו של שבוע כפול, בטח אחרי ארבעה נצחונות רצופים, בטח מול קבוצה איכותית שמגיעה אחרי הפסד ביתי מתסכל לפריז. אבל אם יש טריגר שמפעיל את החרדה של הפועל ת״א ומזכיר לה את הסיומת החלשה של העונה הקודמת, בעיקר בליגה המקומית, זה הטריגר שנקרא התלות שלה באלייז׳ה בראיינט.
והטריגר הזה מתחזק כשאיטודיס רואה שלמרות שהסגל שלו עמוק יותר, ונוספו סטורנסקי (רק בריאות) וג׳רמן שנתן הופעה התקפית מפוארת והוכנס אצל איטודיס לתיקיית ״לשימוש עתידי״, ההשפעה על משחק ההתקפה האדום שבראיינט מייצר עדיין אבסולוטית. זה בולט במיוחד בפוזשנים של נקודות מומנטום שעוזרות להפועל להיצמד ליריבה או לשבור אותה. בראיינט, שנראה עייף וכבד, הותש עוד יותר על ידי מקינלי רייט, סומן הגנתית על ידי צ׳אבי פסקואל, כפה כמה זריקות וסיים עם אחד משמונה ל-2 נקודות, לא זרק אף שלשה, מסר אסיסט ואיבד פעמיים.
מאיגרא רמה של MVP שבועי לבירא עמיקתא של אחד מאותם ימים שכלום לא הולך. איטודיס מתפלל שזה היה יום חד פעמי, אבל בדיוק בגלל זה נבנה סגל עמוק: מיציץ׳, בלייקני, ג׳רמן וסטורנסקי חייבים להיות מוכנים לקחת את המושכות כשהיום הזה יחזור על עצמו.
אוקובו סיים עם 18 נקודות, 67% גםל-2 וגם ל-3, 5 אסיסטים ומשיכת תשומת לב אדירה מהגנת הפועל. בסוף אוקטובר הגיע האוקובוספט. התשובה האדומה לאוקובו יכול היה להיות אנטוניו בלייקני, אבל הוא הסתבך מהר בעבירות ולא נכנס לקצב. הדובדבן של פסקואל היה פטרושב שסיפק דומיננטיות מול הרכבים נמוכים של הפועל, וגם בזכות 10 ריבאונד בהתקפה של דובאי.
אמנם לא נתון מרשים אבל חלקם היו קריטיים מול הרכב של ארבעה גארדים + ויינרייט, ובעיקר היוו 37% של הזדמנויות חוזרות מסך ההחטאות של המקומיים (68% ל-2 נקודות). בסופו של דבר משחקי הצמרת ביורוליג הופכים לתצוגת תכלית של כמות כשרון ועומק הסגל, שתלויים בכושר נקודתי של שחקנים. אתמול, הזריחה של אוקובו מול השקיעה של בראיינט עשו את ההבדל.
מישהו ללכת איתו
הידיעות על חתול שחור שעבר בין איטודיס למיציץ׳ לא קיבלו הוכחות אתמול בהתנהלות ביניהם. מיציץ׳ קיבל 28 דקות, יותר מהממוצע שלו, ומלבד פעם אחת בה בלייקני עם 3 עבירות הועדף על פניו, הסרבי היה יעיל כהרגלו, וסיים עם 15 נקודות ו7- אסיסטים. אף אחד מהצדדים לא נראה שמנסה להעניש את השני או להוכיח נקודה. זה סימן טוב אם אכן יש מתח ביניהם, שעבור שניהם הקבוצה מעל לכל. ובכלל, יש משהו מאוד שלם, עגול ואנושי בגרסה הנוכחית של מיציץ׳, וגם בזו של איטודיס של העונה השנייה בת״א. כובד הניסיון של מיציץ׳ מחפה על מחסור בקלות רגליים.
החשיבה שלו היא קבוצתית, למרות שלפעמים הוא עושה מהלכים שנראים כמו ראש בקיר. נדמה שהלב שלו נמצא במקום הנכון, הקבוצתי, והוא יעדיף את החבר הפנוי מעוד סל שלו. מבלי לדעת את הפרטים על הביף ביניהם, נדמה שמיציץ׳ הוא מישהו שכדאי ללכת איתו, לא נגדו. גם איטודיס הוא מאמן אולדסקול שמציג חזית אחידה, נותן גב לשחקנים כלפיי חוץ ושומר על המבצר. עם שלושה דרבים לפניהם (במידה ומיציץ׳ יירשם), כדאי שיפנו את האנרגיות לכיוון הצהוב.