מה שעובד: המהלך המנצח של קטש ומכבי ת"א

במחצית המשחק אתמול היה נדמה שמכבי ת״א עומדת לקבל הודעת שחרור ממפקדת פיקוד היורוליג, בו היא תתבשר על סיום האירוע שלה העונה ושחרור ללא תנאי מהמרדף אחרי הפלייאין. המחצית הראשונה הייתה מחצית אומללה, בה האיזורית של קטש הייתה אפקטיבית פחות מחיל האוויר האיראני, לוני ווקר המשיך להיות בצד השוקע של המטוטלת המקצועית והרגשית שהוא נמצא בה, רומן סורקין נראה אבוד, מארסיו סנטוס וזאק הנקינס נראו כמו צמד שיכול היה להשתלב בווילרבאן כבר השנה, ומכבי שיחקה כמו בתקופה הלא תחרותית שלה העונה, דה ז׳ה וו של ארבעה חודשים אחורה.
 
וכל זאת מול מי? דה פקטו, וילרבאן כבר לא מתנהלת כקבוצת יורוליג מבחינת הסגל שלה, גם אם הצירוף של כוכב הליגה הישראלית בעבר, בראיין אנגולה, נותן לה עוד רובד מסוים של סקורריות. השחרור של דה קולו לפנרבחצ׳ה, ההודעה שלא תמשיך ביורוליג ותחפש מסגרות אירופאיות אחרות והמקום השישי בליגה הצרפתית מעידים שהיא ויתרה על התחרותיות בואכה הצ׳אלנג׳ קאפ. 

ועדיין, בתוך הוויתור הזה היא מצליחה לנהל מסגרת קבוצתית שלא מתפרקת. והיא גילתה שגם אם היא לא ממש באה לקחת, עדיין מכבי באה לתת, ואיפשרה לה שיא עונתי בנקודות במחצית הראשונה (52), ו-11 אסיסטים מ-.13 הסלים הראשונים שלה. זה כלל סלים עם ריח של נפתלין מצידו של דייויד ליידי האהוב, דומיננטיות של בסטיאן ווטייה (שחקן שנותן לבניה סרור תקווה להגיע ליורוליג יום אחד), ועדויות שמתעקשות שתומא הרטל היה פעם פוינט גארד נחשב באירופה. 

אבל אז נאמר משהו במחצית בחדר ההלבשה הצהוב. אמנם בתי הקברות מלאים במיליוני זבובים שהיו על קירות חדר הלבשה של קבוצות ספורט במחצית שנרדמו מהקלישאות שנאמרו שם, אבל אתמול זה עבד. אולי זה נצעק, אולי נלחש. אולי לווה בקללות, אולי בליטוף על הראש. אולי בלוח טקטי שהוטח על הרצפה, אולי שני החבר׳ה עם פאות בלונדיניות שהיו לבושים בלייטקס ירוק וישבו מאחורי שמעון מזרחי לכל אורך המשחק נתנו הופעת מחצית בחדר ההלבשה. 

זה לא כל כך משנה. זה עבד. קטש החליט שנמאס לו מניסיונות ונתינת צ׳אנסים. נמאס לו מתהליכים, סבלנות עם שחקנים, הבשלה והמתנה לתוצאות. נמאס לו שווקר מוביל את ההתקפה כי הפיק אנד רול שלו לא יוצר שום יתרון. הוא התחיל את המחצית עם חמשת השחקנים הכי טובים שיש לו בנמצא שזה אומר בלאט, ווקר, סורקין, לביא והורד. הוא עבר לאישית והיה קצר עם כל מי שלא סיפק את הסחורה. הוא חזר לבסיס ההתקפה הישנה עם פיק אנד רול של בלאט וסורקין (שמספיקה לפרק את וילרבאן, אבל לא מעבר לכך).

שימוש פונקציונלי בג׳יילן הורד (8 נקודות ו-11 ריבאונד ב-33 דקות - האיש חסר תחליף, גם כשגור לביא מספק את הסחורה). בידודים של סורקין. אחר כך הצטרפו הקפטן דיברתולומיאו וג׳ימי קלארק וזה הספיק להצמיד את המשחק עד סוף הרבע. הלחץ שהפעיל הקפטן על גלין ווטסון, ולא נעים לומר, גם הפציעה של ווטסון, שהיה המנוע של ההתקפה המקומית, חשפו את וילרבאן ברדידות הכשרון שהיא נמצאת בו. עם קבלת החלטות מביכה של הרטל, ללא מטרה אמיתית בצבע, עם שימוש מאוחר מדי בבראיין אנגולה, עם הבלחות של אבווה, היא נראתה כמו קבוצה שפשוט אסור להפסיד לה. 

אבל גם קבוצות כאלה צריכות שמישהו יתעלה מולן. ואם ווקר התנתק מחללית האם (והתחבר אליה שוב בדקות ההכרעה), ג׳ימי קלארק על הספסל, וג׳ף דאוטין אוסף תובנות לביוגרפיה שלו שתיקרא ״שיחותיי עם עמי ביטון״, תמיר בלאט קפץ לראש התור, והחליט שאת המשחק הזה הוא לא מרשה לקבוצה שלו להפסיד. מייד אחריו התייצב רומן סורקין, השיער שלו עדיין מוקפד כמו במחצית הראשונה אבל הסיומת והאגרסיביות שלו השתנתה ב-180 מעלות. ועדיין, קטש רצה מישהו שיציק לאנגולה ובלאט עמד להיות מוחלף על ידי דיברתולומיאו 3:40 דקות לסוף המשחק, אבל אז קלע שלשה. 

במקומו יצא גור לביא ומכבי נשארה עם שלושה גארדים קטנים ומאיימים (טוב נו, ווקר איים בעיקר על השפיות של אוהדי מכבי), הורד וסורקין. זה הוביל לפיק אנד רול המפורסם בין בלאט לסורקין שהוביל לאסיסטים של בלאט והטבעות של סורקין. זה שם את הכדור אצל קלעי עונשין בטוחים כמו הקפטן הצהוב. זה איפשר לבלאט לשים חותמת על ניצחון שלו, כשסיים את המשחק עם 14 נקודות, שיא קריירה של 13 אסיסטים, 0 איבודים (חוזר שנית - 0 איבודים), 3 ריבאונד ומדד 27. החימוש המדוייק של בלאט, הווינריות, קור הרוח, האסיסטים ההרסניים, עזרו להשיג את היעדים העיקריים במשימה אתמול: לא להתבזות מול הקבוצה במקום האחרון ביורוליג ולשמור על סיכוי תיאורטי להשתחל לפלייאין. בסיום המשחק המצלמה ביקרה בחדר ההלבשה הצהוב והשחקנים היו עסוקים בטלפונים שלהם. אולי בדקו מה קורה בארץ, אולי הסתכלו על טבלת היורוליג. בשני המקרים ההודעה הייתה זהה: המשימה טרם הושלמה.

גירוש, ספרד
למרות שהתרגלנו, אסור לנרמל ולעבור בשתיקה על מהלך המכוער, האנטי ישראלי ואנטי ספורטיבי של הקבוצות הספרדיות לשחק מול יריבותיהן הישראליות ללא קהל. כמו הפועל ת״א מול ברצלונה בשבוע שעבר, כמו שצפוי לקרות בשבוע הקרוב במדריד ובסקוניה. זה סוג של חרם פאסיב אגרסיב, משולב בפחדנות מתגובת הקהל המקומי והיתלות בסידורי אבטחה כדי לשמר אידיאולוגיה של הדרה.