השמדת ערך: הקבוצה שמשמידה את המכביזם

אירוע הספורט המשמעותי בישראל אירע אתמול בשכונת הר חומה בירושלים. שתי שכנות שגרות בסמוך למגרש הביתי של קבוצת הכדורגל נשים של הפועל קטמון ירושלים התיישבו במרכז המגרש ולא נתנו לפתוח את המחצית השנייה במשחק בין קטמון לקרית גת. הסיבה: רעש התופים מהמגרש הפריע להרדמות של התינוקות שלהן בבניין הסמוך למגרש. ונדמה ששתי הגיבורות הללו, שכל מי שהיה אי פעם הורה לתינוק הזדהה איתן, היו צריכות לקבל כרטיס טיסה לבלגרד ולשבת באמצע הפרקט של אולם אלכסנדר ניקוליץ׳, מגרשה הביתי של מכבי ת״א העונה ולשבת ולשבת ולשבת.

לא לקום כדי למנוע מכל מי שמכבי ת״א חשובה לו, אוהדיה ומוקירי זכרה, צופים ניטרליים של כדורסל ועוברי אורח שבטעות נכנסו לאולם, לצפות בעינוי המתמשך, שנקרא עונת היורוליג של מכבי ת״א. הרי אנרכסיטים כבר קבעו שאין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי. ואיך שמכבי ת״א משחקת העונה היא הפרעה אחת מתמשכת לסדר הציבורי. 

עד מתי?
יותר מזה, מכבי ת״א עושה הכל כדי להשמיד את הערך שנבנה לאורך עשרות שנים. לא רק ערך כלכלי, מסתמן שיש אוהדים שמוכנים לשלם גם על עונת משחקים שלא משוחקת פנים אל פנים, אלא מכבי הנוכחית משמידה גם ערכים שעליהן נבנה המכביזם: רוח, ווינריות, מאבק עד הסוף, גאוות יחידה. ובחיפוש אחר אשמים, עומדת ההנהלה כחשוד המיידי, ואחריה עודד קטש, חשוד לא מיידי. מה תהיה הנקודה שתשבור את מה שנראה כמו אקסיומה שהנהלת מכבי ת"א במתכונתה הנוכחית כאן לנצח? מה תהיה הנקודה שתשבור את האקסיומה שאומרת שעודד קטש ימשיך לאחוז בתפקידו כמאמן מכבי ת״א, לא משנה מה יקרה העונה? כמה משחקים כמו אתמול, השפלות פומביות שמשמידות ערך, אוהדי המועדון מסוגלים להכיל? 

שבוע אחר שבוע, קטש מתעקש לכתוב פרק נוסף בסדרה ניסיונית ופורצת דרך שנקראת ״מי יישבר ראשון?״. בסדרה, מאמן כדורסל חובב אסתטיקה מנסה לשחק בסגנון משחק שבו הוא מטיח את הראשים של שחקניו בקיר לבנים, בציפייה לשבור את הקיר. הקיר מצידו, מנוכר, אדיש, יציב ועומד, מתעקש לא להישבר. הצופים מלווים את הקבוצה בחוויות שבועיות בעודם צופים שוב ושוב בראשים מדממים מוטחים בקיר. אתמול אפילו הסטטיסטיקה סירבה להיות אסתטית. אחרי אפס מ-14 לזריקות לשלו במחצית, הומאז׳ לטום צ׳יימברס, מכבי התייצבה על אפס מעשרים לזריקות לשלוש עד פחות מדקה לסיום. סכום עגול, אסתטי, כמו שהיא אוהבת. ואז רומן סורקין היה חייב להרוס וקלע שלשה שעשתה 1 מ-21. ״אחוזים של קוטג׳״ בהתייחסות לאחזוי קליעה אמורה להיות מטאפורה קלישאתית, לא יישום הלכה למעשה. 

אז אחרי ההנהלה והמאמן, יש, אחרונים, השחקנים. אין אחד שיעמוד מול מיקרופון סטייל ג׳ימי באטלר, קיירי אירווינג או סטף קרי ויגיד על חבריו לקבוצה, על סגנון המשחק, על השבירה הפריכה של הקבוצה ״מה זה החרא הזה?״ או ״זה לא מספיק טוב״. אין שם אחד שלא נמאס לו להפסיד ככה? שלא שונא להפסיד בכלל ובמיוחד ככה? מכבי על מנהליה, מאמניה ושחקניה מתנהלת ומשחקת בניתוק רגשי, מה שמוביל לניתוק רגשי של אוהדיה. עוד תבוסה? יאללה שיהיה. עוד השפלה? התרגלנו. עוד מבוכה? חפיף, חכו חכו תראו מה יהיה כשנחזור לשחק בבית, נחזיר את קווין מגי ז״ל, מיקי ינצח לנו משחקים ופארקר ירחף בסטייל. בינתיים, מעל ליד אליהו המתאדם, ריחף באוויר מטוס קל בצבע צהוב שפיזר שובל שיצר בשמיים את המילים ״עוד 14 משחקים למנייאק״.