התחזקה או נחלשה? השינוי שעברה מכבי תל אביב מהעונה הקודמת
מהקיץ ועד הדדליין: החבורה של קטש הייתה על סף הגעה לפיינל פור, עם צורך לבצע שינויים קוסמטיים בסגל כדי לקפוץ מדרגה. ניתוח מהלכי הצהובים לעומת היריבות במאבק על הפלייאוף
אחרי 25 מחזורי יורוליג, ולאחר שכבר היה נדמה שזה לא יקרה בעונה הנוכחית, מכבי תל אביב החתימה אתמול (רביעי) את ג'ו תומאסון על סף סגירת חלון ההעברות של הליגה הטובה באירופה. הצהובים, שהיו מרחק כמה דקות של ריכוז במשחק מספר 3 מול מונאקו או כמה שריקות במשחקים בצרפת מפיינל פור בעונה שעברה, מוצאים את עצמם לקראת הישורת האחרונה ביורוליג, עם סגל שהוא לאו דווקא טוב יותר מזה של העונה שעברה.
לפני שמתחילים לדון בנושא, כמה נקודות חשובות. יש את הקבוצות בשפיץ, אלו שהצליחו מאוד בעונה שעברה והיו צריכים שינויים קוסמטיים בסגל כדי לשפר אלמנטים מאוד נקודתיים במשחק שלהן. החל מריבאונד, דרך קליעה ועד יכולת לייצר וכוח בצבע. ריאל מדריד, ברצלונה, מונאקו, ומכבי תל אביב שמרו על הבסיס והיו צריכות לחזק דברים ספציפיים, אולימפיאקוס הצליחה אבל חוותה מהפך עם עזיבת קוסטס סלוקאס וסשה וזנקוב.
נתחיל במכבי תל אביב. כל השחקנים המרכזיים נשארו, ועל זה מגיעים כל השבחים לצוות המקצועי וההנהלה. לורנזו בראון, ווייד בולדווין, בונזי קולסון, ג'וש ניבו ורומן סורקין, חמישה עוגנים שנשארו במועדון. נוסיף לכך את ג'ון דיברתולומאו, רפי מנקו, ג'ייק כהן וקיבלנו יופי של בסיס, שכאמור, היו צריכים חיזוקים נקודתיים כדי להגיע לברלין בסוף חודש מאי.
בקיץ הגיעו חסיאל ריברו, ג'יימס ווב, אנטוניוס קליבלנד ותמיר בלאט. שלושת השחקנים הראשונים העלו לא מעט תהיות, ובצדק, כבר בזמן החתמתם, אך מן הראוי היה לתת להם זמן להתאקלם. תמיר בלאט הוא הרכש הישראלי המשלים האולטימטיבי ללורנזו בראון בעמדה מספר 1.
כשעזבו את הקבוצה ג'ארל מרטין, אלכס פויתרס, ג'יילן אדאמס, דארן היליארד, סולימאן בריימו ואוסטין הולינס (כולם לבשו צהוב בעונה שעברה מבטיח), הייתה ציפייה, ובצדק, שהשחקנים החדשים יהיו שדרוג על אלו שעזבו. האמנם?
המשלים האולטימטיבי ללורנזו בראון (יורוליג)
אז חסיאל ריברו הוא תוספת כוח שלא הייתה בצבע, אבל הוא לא סנטר שובר שיוויון, ובטח שלא יכול לתת דקות משמעותיות בעמדה 4. אנטוניוס קליבלנד, מבלי להיכנס יותר מדי לנתונים מתקדמים והשפעה סטטיסטית, לא השומר אחד על אחד שציפו שיהיה, כשגם בהתקפה, בוודאי במשחק עומד, לא תורם יותר מדי, עם אחוזים נמוכים לשלוש (24% רחמנא ליצלן) וקושי בייצור מצבי חדירה לעצמו.
בעמדה שאולי הכי צעקה חיזוק, עם פנטזיות על שמות כמו זאק לידיי או מאט קוסטלו, הגיע הטלסקופ מוולנסיה, ג'יימס ווב. על פניו, מאפיינים נהדרים. תנועה ללא כדור, אחוזי קליעה גבוהים, ארוך, ריבאונדר טוב (בוולנסיה), מבוא לגניבה. אלא שמהר מאוד התברר שהוא יותר סמול פורוורד מפאוור פורוורד, עם יכולת מינימלית לשחק בתוך הצבע, בלי משחק פוסט אפ וכשאם נעשה השוואה באספקטים שונים לג'ארל מרטין, שקרע צולבת בגלאטסראיי וגמר את העונה, לא נראה הבדל גדול, אם בכלל.
לאחר כל אלה, אי אפשר שלא לציין את הקשיים שפקדו את המועדון הצהוב העונה. המעבר לבלגרד, שכרוך בעוד המון הוצאות כספיות, המלחמה, חוסר רצון של חלק מהשחקנים בשוק להגיע לישראל, קיצוץ בשכר, הכל נכון. קבוצה עם שאיפות כמוה הייתה צריכה למצוא את הדרך לחזק את הקבוצה, וגם אם לא, לפחות לתת תשובות.
הגענו לג'ו תומאסון, שמגיע מקבוצת תחתית בספרד אבל כבר היה חלק מקבוצות מנצחות בעבר, בפרופיל יותר נמוך ממכבי תל אביב. הוא כן יוכל להוריד עומס מבראון את בולדווין, יוכל לתת הרבה בליגת העל, יש לו הרבה תכונות נהדרות ודברים שיוכל להביא לשולחן, אבל שובר שיוויון הוא לא.
בחזרה למתחרות ביורוליג. ריאל מדריד, אלופת אירופה, השאירה את כל הסגל מהעונה שעברה והתחזקה באיזה רכז בינוני מארגנטינה שעונה לשם פקונדו קאמפסו. ברצלונה החתימה את ה-MVP של היורובאסקט האחרון, ווילי הרננגומס, ג'בארי פארקר שהשתלב מדהים, שני חיזוקים מקומיים עם ג'ואל פארה ודריו בריזואלה כשגם ריקי רוביו הגדול הצטרף לאחרונה לסגל.
מונאקו, הזכורה מהסדרה המתוחה בעונה שעברה, שמרה על הבסיס של הגארדים האיכותיים בקו הפנים, החתימה את קמבה ווקר (שם גדול, יכולות לא מספקות), פטר קורנלי, מאמדו ג'אייטה וטרי טארפיי, שוב חיזוקים מאוד ספציפיים שלאו דווקא שדרגו אותה במקרה הזה.
נוסיף לכך את מסע הרכש שובר הכספומטים של דימיטריס ינאקופולוס ופנאתינייקוס, רכש מרשים של פנרבחצ'ה שגם שמרה על לא מעט נכסים, אולימפיאקוס עשתה התאמות, ולנסיה ובאסקוניה עיקשות ולא מוותרות כשגם את פרטיזן בלגרד אי אפשר להספיד.
התחרות על הפלייאוף או הפלייאין העונה ביורוליג היא קשה, צמודה ותחרותית מאין כמוה. דברים קטנים יכריעו את המאבקים, לכאן או לכאן, השינויים של מכבי, כפי שצוינו לעיל, לאו דווקא משפרים אותה. מה שכן נחשב כמניה בטוחה בסגל הצהוב הוא עמדת המאמן, מבלי להתייחס לשטות של התייחסות למימיקות פניו של קטש על קיפאון או חוסר מחויבות, המאמן מצליח להוציא מים מהסלע תחת התנאים הלא פשוטים ומגיע לו קרדיט על כך, נמשיך.
גם על הליגה צריך להקדיש מעט מחשבה. נפרק את זה מול שתי היריבות הבולטות, הפועל תל אביב והפועל ירושלים. היריבה האדומה מהצד השני של העיר הפסיקה להתנצל, עם עופר ינאי הכניסה את היד לכיס, מחזיקה שמונה זרים איכותיים. הפועל ירושלים נשארה גם היא עם הבסיס לסגל מהעונה שעברה, והחליפה כל שחקן שהיה עם חולשות בשחקן אחר שטוב ממנו.
נכון, בישראל מותר לרשום חמישה זרים, אבל יש לקבוצות האדומות לא מעט כלים להתמודד עם מכבי, בעיקר ברמת הייצור לעצמם (create your own shot). נאמר שלמכבי תל אביב יש ארבעה: לורנזו, בולדווין, תומאסון וקולסון. בהפועל תל אביב יש שישה כאלה: ג'ייקובן, וולס, מנפורד, אנגולה, טימור, קאמינגס, בהפועל ירושלים יש ארבעה גם כן: ספידי סמית', קאדין קרינגטון, ליוואי רנדולף וברינטון למאר (מעט גם כריס ג'ונסון).
נסכם, מכבי תל אביב לא מאריות היורוליג ברמת התקציב, זה נכון. מכבי תל אביב מתנהלת תחת מלחמה ומארחת במדינה אחרת, זה נכון. למכבי תל אביב יש גירעון כלכלי מהעונה הנוכחית, זה נכון. יחד עם זאת, יש שאלות בנוגע לסגל הקיים שצריכות להישאל ונשאלו, כשהראייה היא גם לעונה הבאה. הצהובים הם אימפריה ברמה האירופית, זה לא השתנה. עם זאת, כבר עברו כמעט עשר שנים מהפיינל פור האחרון והזכייה ביורוליג, כשבמועדון הציבו כמטרה לעשות צעד קדימה מההישג בעונה שעברה, השחקנים שהגיעו לא דווקא מבשרים על כך.
האם הסגל הקיים יכול להגיע לפיינל פור? אפתיע ואומר שלאחר הכל התשובה היא כן. השלד המרכזי מצוין, יש מאמן נהדר על הקווים, והיורוליג, מלבד ריאל מדריד, לא רווי ביריבות בלתי מנוצחות. תשעה מחזורים לסיום, כשאנאדולו אפס מחכה הערב (חמישי, 19:30, ישיר ב-5SPORT) בלטביה, המאני טיים הגיע, וחובת האחריות על השחקנים והצוות בצהוב, לנצל את המצב של היריבות ולהעפיל שוב לפלייאוף.