קר שם בשוק: למה מכבי ת״א מתקשה להביא חיזוק?

אוהדי הכדורסל נתקלו השבוע בידיעה מפתיעה למדי: מלקולם היל, הפורוורד הצעיר שהגיע בעונה שעברה להפועל ירושלים כהבטחה להיות הדבר הגדול הבא, ועד מהרה התברר כסוג של פלופ, הוחתם ע״י אטלנטה על חוזה לעשרה ימים. האם צוות האימון של ההוקס, שמורכב מעשרות אנשי מקצוע, ראה בהיל משהו שאנשי הפועל ירושלים, האוהדים והפרשנים לא ראו?

ייתכן שכן, אבל התשובה הרבה יותר מורכבת מזה ולא בהכרח קשורה לכישרון גולמי של שחקן כזה או אחר. היל הוא רק אחד מעשרות אם לא מאות שחקנים שהחליטו לוותר על הקריירה מעבר לים כדי לנסות להגשים את חלום ה-NBA בכל הכוח. השינוי שחל בג׳י ליג, ליגת הפיתוח בשנים האחרונות, הופך את החלום הזה ליותר ויותר ריאלי, ומי שמשלם את המחיר הן הקבוצות באירופה, שרואות כיצד מדי קיץ יותר ויותר שחקנים נעלמים מהשוק.

הבעיה מחריפה עוד יותר כשמחפשים חיזוק באמצע העונה. רק תשאלו את ניקולה ווייצ׳יץ׳ ומכבי ת״א: הצהובים מחפשים בנרות אחר קומבו גארד, אבל השוק כמו אומר להם, ״היום אין, תבואו מחר״. ואז הם באים מחר, וגם אין. וגם מחרתיים. מעט השחקנים שכן פנויים - או שלא מתאימים לרמת יורוליג, או, כמו מרקוס ג׳ורג׳ס-האנט, שעל מועמדותו דווח השבוע בכלי תקשורת שונים, לא שיחקו באופן סדיר כבר תקופה ארוכה ויהיה להם קשה מאוד להשתלב בעצימות של יורוליג באמצע העונה. אז איך הפך שוק שחקני הכדורסל לדל כל כך, ואיזה צעד מרחיק לכת עשוי לפתור את הבעיה?

חוזה דו כיווני, שוק חד צדדי
עד לפני כחמש שנים, ליגת הפיתוח של ה-NBA נחשבה לסוג של מחסן עודפים של הכדורסל העולמי. קבוצה שהיתה זקוקה לחיזוק היתה הולכת לג׳י ליג (אז זה עוד היה ״די ליג״, לפני החסות של חברת גטורייד), בודקת מה מעניין שם ופשוט שולפת שחקן. השכר בזמנו בליגת הפיתוח היה נמוך במיוחד ונע בין 13 ל-25 אלף דולרים לעונה, כך שכמעט כל קבוצה ברחבי העולם, כולל חלק מהליגות הנמוכות, היו יכולות לשלם הרבה יותר מהסכומים הנמוכים האלו.

הסנונית הראשונה של השינוי קרתה בתחילת עונת 17-18. ה-NBA הכריזה על הוספת סוג חוזה חדש שנקרא ״חוזה דו כיווני״: חוזה שבו הקבוצה מציעה לשחקן הסכם שבמסגרתו הוא ישחק בקבוצת הפיתוח של הפרנצ׳ייז ויהיה זמין לקבוצת האם בכל רגע נתון. החוזים האלה מוצעים בדרך כלל לשחקני גבול-NBA, שהקבוצות רואות בהם בעלי פוטנציאל ורוצות לשמור אותם על הרדאר, בניגוד לחוזה ג׳י ליג רגיל, שבו השחקן יכול לדלג מקבוצה לקבוצה כמעט בכל רגע נתון ולא להיות מחויב לפרנצ׳ייז אחד.

הממתק בחוזים האלה היה סעיף שלפיו אם שחקן העביר לפחות 45 יום כחלק מהסגל הרשמי של קבוצת ה-NBA, שכרו יכול להיות משודרג עד 204 אלף דולרים לעונה, שזה כבר סכום שלא כל הקבוצות באירופה יכולות לשלם. שכר הבסיס בחוזים הללו התחיל ב-75 אלף דולרים לעונה וכיום הוא מוערך ב-82 אלף דולרים שיכולים להאמיר עד 450 אלף דולרים, אם השחקן עמד במכסת ה-45 ימים. כך קרה שלא מעט שחקנים שהיו על גבול NBA אך לבסוף מצאו את עצמם מעבר לים, למעשה ירדו מהשוק האירופי. כל קבוצה יכולה להציע שני חוזים כאלה בעונה, והמשמעות היא שבעונה נתונה לפחות 60 שחקנים הפכו להיות לא רלוונטיים עבור אירופה.

יותר מ-200 שחקנים שירדו מהרשימות
המצב החריף עוד יותר כאשר ה-NBA אישרו שני שינויים משמעותיים בחוזי הג׳י ליג הרגילים, שאינם דו כיווניים: שכר הבסיס המינימלי עלה מ-13 אלף דולר ל-37 אלף כיום, בנוסף לסעיף אחד שהתחיל את כל הבלאגן - אקזיביט 10. הסעיף הזה נועד כדי לעודד שחקני ג׳י ליג להישאר בקבוצות הפיתוח ולא ״לברוח״ אל מעבר לים, ולפיו, שחקן שנשאר בקבוצת הג׳י ליג במשך לפחות 60 יום זכאי למענק מיידי של 50 אלף דולר נוספים.

עבור קבוצות ה-NBA זה מצב של ווין-ווין: הן יכולות להציע עד 6 חוזים כאלה בעונה, הבונוס הכספי לא יורד מתקרת השכר, שחקן שהוקפץ לקבוצה הבכירה לא זכאי לחוזה מינימום גם אם יישאר שם תקופה משמעותית, והן ממשיכות לעקוב אחר שחקנים בעלי פוטנציאל.

נחזור לכמויות: אז יש לנו כ-60 שחקנים שחתומים על חוזה דו כיווני ולא רלוונטיים עבור אירופה, ויש עד כ-180 שחקנים שחתומים על סעיף אקזיביט 10 שכנראה לא מתכוונים לוותר על המענק השמן. כך קורה שמאז שנת 2017, בכל עונה יש יותר מ-200 שחקנים שהפכו לכמעט לא רלוונטיים עבור השוק האירופי.

אבל רגע, זה עדיין ממש מעט מאוד כסף לעומת אירופה, לא? הרי שחקן שחתום על אקזיביט 10 יכול להרוויח סכום מקסימלי של 87 אלף דולר בעונה. באירופה יכולים לשלם פי 2 מזה, וביורוליג אפילו פי 3 או 4. אז למה השוק נותר דל?

לחלום אין מחיר
יש עוד כמה סיבות, משניות למדי, להישארות של שחקנים רבים בג׳י ליג. כיום הליגה משווקת בצורה הרבה יותר טובה, היא משודרת בפלטפורמות ארציות, החשיפה גדולה יותר, ולאחרונה אפילו נוסד ארגון שחקנים מסודר שדואג לרווחתם. לכל זה תוסיפו את העובדה ששחקן אמריקני יעדיף, מטבע הדברים, לשחק במולדתו.

אבל הסיבה העיקרית, הגדולה יותר, היא זו שאי אפשר לקנות בכסף: החלום. לא תמצאו שחקן ג׳י ליג אחד שמשחק בליגה הזו בשביל הכסף, או בשביל החשיפה, או בגלל ארגון השחקנים החדש. כולם, כולל כולם, נמצאים שם כי נחשבת לדרך הקצרה והבטוחה ביותר להתקבל לקבוצות ה-NBA. לא חסרים סיפורים על שחקני ג׳י ליג שקיבלו חוזים זמניים והצליחו לתרגם אותם לקריירה יציבה ומובטחת בליגה הטובה בעולם. ובזה, מה לעשות, היורוליג עדיין לא יכולה להתחרות. תשאלו את קווין פאנגוס, שיכול להרוויח מיליונים באירופה אבל בחר ״להתכלב״ בקבוצת הפיתוח של קליבלנד עד שקיבל את ההזדמנות בקאבס, וגם זה לקצת יותר מ-4 דקות למשחק.

כמובן שגם הקורונה משחקת פה תפקיד מרכזי. בכל יום יותר ויותר שחקני ג׳י ליג נקראים כדי למלא את מקומם של שחקנים שנמצאו חיוביים (סליחה, שחקנים ש״נכנסו לפרוטוקול הבטיחות והבריאות״) ואם יש זמן שבו קבוצה אירופית, עשירה ומצליחה ככל שתהיה, לא תצליח למשוך שחקן מהג׳י ליג - זו התקופה הזו.

הפתרון: כשה-NBA יגיע לאירופה?
אז מכבי ת״א מוצאת את עצמה בודקת שחקנים שבדרך כלל אפילו לא היו נחשבים למועמדים בקיץ, כי זה מה שהשוק מציע. בינתיים, גם מילאנו הפצועה מחפשת אחר גארד, מה שעוד יותר מפחית את הסיכוי למצוא את הרכש המיוחל.

אז איך המצב יכול להשתנות? איך אפשר לאזן מצב שבו ה-NBA משכלל את כליו רק כדי להשאיר קרוב אליו את מי שיש לו פוטנציאל? ייתכן שהפתרון יצטרך לבוא מתוך הליגה עצמה. בחודשים האחרונים אנו רואים יותר ויותר דיווחים על האפשרות שה-NBA יקים ליגה אירופית, אולי בשיתוף פיב״א, אולי עם קבוצות יורוליג. לכן, אולי רק במצב כזה הליגה הטובה בעולם תסכים ״לשחרר״ ולהביא קצת יותר איזון לשוק השחקנים העולמי.