שיעור ביוונית: היום הרע של מכבי תל אביב באתונה

אם נדבר גלויות
ה"טרחה" שחטפה מכבי תל אביב אתמול באתונה איננה אלא עוד הפסד. מול יריבה מצוינת. במשחק חוץ. אם יש תובנת מאקרו אחת מרכזית שצריכים הצהובים לקחת מהתבוסה אמש (שישי), במשחק שהתחיל והסתיים לו סימולטנית, היא שיש משחקים שחייבים לקחת. ומשחקים שהגיוני להפסיד. מול הקבוצה הזאת, במגרש הזה, הסתיים המשחק כשהקבוצה ההגיונית היא זאת שמנצחת. הצורה, ההפרש והדרך? על כל אלו יהיה מספיק זמן להתעכב אח"כ.

כי בסוף, צריכים לשים את העיניים על ומול המטרה. והמטרה היחידה של אלופת ישראל, אם נדבר גלויות, היא לסיים בשמיניה הראשונה. ועזבו אתכם חלומות פיינל פור וכו', כי זהו עניין שהוא לחלוטין בלתי רלוונטי בשלב זה. פלייאוף – ורק פלייאוף. וזוהי, גם אחרי הפתיחה הנהדרת של העונה, מטרה לא פשוטה להשגה. שכדי להשיגה, צריכים לזכור ולשנן את מנטרת עונת הקורונה, זו שנקטעה טרם עת, כאשר הצהובים חגים סביב מקומות 4-5: לנצח בבית + לעקוץ בחוץ מדי פעם = סנופי דיסקו.

אז כרגע, כשכמעט שליש מאחורינו, עומדת הקבוצה של ספרופולוס על מאזן 1:5 בבית, שזה מצוין. ועל מאזן 2-3 בחוץ, שזה אחלן. ואם תשמר את הקצב הזה, תוכל להגיע לאזור 20-21 נצחונות בסיום העונה. שזה פלייאוף. שזה הישג. סליחה, שזה ה-הישג.

ויכול להיות שתגיע העת שבה תוכל נציגתנו המשוריינת להיות תחרותית במשחקי חוץ מול מפלצות דוגמת מילאנו או אולימפיאקוס, כי כרגע היא ממש לא, ויכול להיות שהתעלות כזו תגיע כבר בעוד שבועיים במדריד. הדרך להצלחה לא עוברת שם, אלא במשחקי חוץ פשוטים יותר לכאורה, דוגמת זה, הקרוב, בברלין.

כשתכנית המשחק פוגעת במשחק
כהרגלו בקודש, הגיע יאניס ספרופולוס למשחק מול האקסית האישית שלו עם רעיונות ברורים והחלטיים. שזה כולל היבטים שנוגעים לציוותי חמישיה ומשימות הגנתיות פרסונליות. שזה כולל, בהתאם, החלטות על טיפולים נקודתיים מול משחק ההתקפה של היריבה. הרבה מאוד פעמים הראה לנו הקואץ' מיוון כיצד התכנית שלו מנצחת משחקים – וזה לזכותו. אתמול, התכנית תרמה לא מעט להפסד. וזה, הפעם, עליו ולחובתו.

נתחיל במובן מאליו, קרי לחמישיה הפותחת. כו-לם ידעו מראש שקלויארו יעלה בחמישיה, בניגוד לשני המשחקים הקודמים בהם הצטרף מהספסל. ולמה? כי למתנגדת המקומית יש פורוורד גדול ופיזי בעמדה מספר שלוש, ושמו קוסטאס פאפאניקולאו. ואם יש ליריבה פורוורד גדול ופיזי בעמדה מספר שלוש, אזי ממהר יאניס לסכל – ולהציב מולו את הבלם המתאים.

והאמת היא שאני, ברמה האישית, מתקשה להסתגל למחשבות הסיכול הללו. אם מכבי תל אביב חושבת ומכוונת גבוה, היא יכולה להרשות לעצמה, לעניות דעתי המרודה, להיות זאת שיוזמת ולא נגררת. זוהי השקפתי, במובן הרחב.

נקודתית למשחק מול אולימפיאקוס, הרי שדווקא ההצבה הזאת סייעה לקבוצה של ברצוקאס, וזאת משני טעמים מרכזיים: 1. התקפית, פתחה מכבי תל אביב, שוב, עם ארבעה שחקנים בלבד בהתקפה. 2. הגנתית, נמנעה הקבוצה של ספרופולוס מלנסות ולפתות את יריבתה לטעות.

כי מה כבר היה קורה אם השומר של פאפאניקולאו, שחקן של 6.5 נקודות למשחק, היה מתגלה, רחמנא ליצלן, כנמוך או חלש ממנו? במקרה הרע (והטוב), זה היה מפתה אולימפיאקוס ללכת עליו בכוח פנימה. ומעכב בכך את הקצב של משחק ההתקפה שלה. ונניח שאותו פאפאניקולאו היה מצליח להשיג 2-3 סלי שדה ברמת האחד על אחד מול שומר כמו נאנלי, למשל. האם זה היה משנה את המשחק? התשובה היא שכן. זה היה משנה את המשחק, בכך שהיה מיטיב בהרבה את מצבה של מכבי.

הלאה, נעבור לרעיונות ההגנתיים. ההחלטה ההגנתית המרכזית של הצהובים, קרי זאת שנוגעת לטיפולים בפיק אנד רולים של היריבה, הייתה לבצע חילוף. סוויץ', יענו. שזאת, למעט האמת, החלטה משונה. וגם זאת, משני טעמים שונים: 1. כשהתרסקה ההתקפה של אולימפיאקוס, ברבע האחרון של משחקה האחרון באיסטנבול, זה לא קרה אודות לחילופים של אנדולו אפס. 2. אם יש מישהו שהתבלבל וחשב שהקלילות היחסית של ז'יז'יץ' הרזה (יחסית) תהפוך אותו לכזה שיכול להסתדר עם גארדים יריבים, אז הוא התגלה כאופטימי. מדי.

נדגים. התקפה ראשונה של המשחק ופיק אנד רול שיוזם דורסי. ז'יזי'ץ' מחליף ונשאר על הסקורר שהיה פעם צהוב. מה שמשאיר את ווילבקין מול פאל. מה שאומר שוויליאמס צריך למהר ולעזור. מה שאומר שאוואנס צריך למהר ולזהות את המשימה שלו נוכח הרוטציה ההגנתית. מה שאומר שבקצב המשחק המוטרף שייצרה אתמול בעלת הבית, אפשר רק לנסות ולרדוף אחריה, אבל לא להשיג אותה, נוכח המהירות שבה היא מעיפה את הכדור משחקן לשחקן.

via GIPHY

עכשיו נלך כשתי דקות קדימה. עוד פיק אנד רול של דורסי. עוד חילוף הגנתי עם ז'יזי'ץ', ומיד אחריו חילוף נוסף עם דריק וויליאמס. שלא יכול להחזיק מעמד מול דורסי, האיש עם המבט הרצחני בעיניים. שלא מצליח לקבל שום עזרה מז'יזי'ץ', שלא מספיק בכלל לזהות את הסכנה, בעודו עסוק בסשן חיבוקים מרגיע עם מוסטפה פאל.

via GIPHY

הלאה. התקפה אחת קדימה. עוד פיק אנד רול, הפעם של ווקאפ. עוד חילוף הגנתי עם ז'יזי'ץ'. גם וויליאמס, בפנים, לא יכול להחזיק מעמד מול פאל – וזקוק לעזרה דחופה מקלויארו. ווילבקין ובמיוחד אוואנס, בינתיים, צופים בעניין. וזנקוב, בינתיים, חותך לרחבה כדי להעניש.

via GIPHY

קצב קצב תרדוף
כל מי שמכיר, עוקב ואוהב כדורסל תוצרת היבשת הישנה יודע שאולימפיאקוס היא קבוצה של קצב. וכשאני כותב קצב, אני מתכוון לקצב איטי. כי היא קבוצה כזאת, מסורתית, ששולטת בכל פוזשן. כזאת שמסרבלת, לעיתים בכוונה, את משחק ההתקפה שלה, כדי לצמצם למינימום את מספר המהלכים שיש במשחק. או אז, בשנים שבהן פרחה והייתה מהשולטות ביבשת, יכולה הייתה יריבתה להפסיד לאולימפיאקוס בהפרש קטן ומרמה. כי 5 הפרש, למשל ובקצב שכזה, התגלה לעיתים קרובות כפיגור כמעט בלתי מחיק.

וגם אתמול היא הכתיבה את הקצב. וייצרה קצב מהיר מהיר מהיר. כזה שלא איפשר לצהובים, אפילו כשהיו נואשים לבצע איזה פאול כדי לעצור לרגע את המחול המטורף, להספיק להגיע כדי להכות איזה אדום שנקלע לסיטואציה. וזה הרגיש מופלא ונפלא לראות שחקנים שרגילים לשחק בקצב הכתבה, לאורך השנים, לצידו וסביבו של קיל ביל ספאנוליס, אצים ורצים כאילו מישהו רודף אותם. את הוותיקים והטובים פרינטזיס, וזנקוב, פאפאניקולאו, סלוקאס וכו'. את החדשים ווקאפ, פאל, דורסי וגו', שפשוט הסתערו על היריבה שלהם והנחיתו עליה מכה ניצחת ומיידית. שהושגה ברובה אודות ותודות לקצב.

נדגים. תראו כאן את המחויבות והאגרסיביות שבה רצים מצד לצד וזנקוב, פאפאניקולאו ופאל. מהירות שלא מאפשרת התארגנות של ההגנה בכלל, ושל דריק וויליאמס האבוד מאידך – שלא מצליח לזהות על מי הוא צריך ללכת. ואז מגיע דורסי. ואז מאחר להגיע אליו ווילבקין. ואז ז'יז'יץ' מנסה איכשהו להגיב. ואז דורסי מוסר – ומסתובב לאחור עוד לפני שפאל מפוצץ את הטבעת.

via GIPHY

אה. וקבלו עוד גיף קצר ומהיר. שבו מנסה ז'יזי'ץ' שוב, ולשווא, להגיע לפני פאל. ואז קלויארו עוזר. ואז פרינטזיס סוגר עניין. איזה קצב, יא וואראדי.

via GIPHY

ועוד "אה" אחד. כי יש כאן מוסר השכל. אפשר לרוץ ואפשר לשאוף למשחק מהיר גם אם יש לך בקבוצה שחקנים שהתרגלו לשחק במשחק עומד, של חמישה על חמישה. זה יתכן, זה אפשרי. אבל תנאי בסיסי הוא שיש לשאוף לכך. לרצות בכך. האם גם ספרופולוס שואף לכך ורוצה בכך? לא בטוח.

יחידת חיסול אחת בת 218 סנטימטרים (או כשנאנלי פגש את פאל)
לפני כעשרים ותשע שנים נולד בפריז בחור נחמד בשם מוסטפה פאל. ויתכן, כך טוענים גורמים המקורבים למשפחת פאל, שעת נולד לו הילד, הוא לא היה עדיין 2.18. יכול להיות שנולד רק 1.80 או משהו. אבל מאז צמח לו העלם, וגדל לכדי בעיה קשה. עבור הצהובים. כי בעונה שעברה, במדי וילרבאן, כבש פאל התמיר 15 נקודות במשחק שנערך בצרפת, עם 7/9 מהשדה ומדד יעילות 25.

אמש, באולם השלום והאחווה, השמיד מוסטפה את כל מי שניקרה בדרכו. ועזבו אתכם מהנקודות והריבאונדים (12+11, למי ששואל). ועזבו אתכם ממספר החסימות שנרשמו לזכותו של פאל (0 אחד עגול). מוסטפה פאל פירק לבדו את הנסיונות של מכבי תל אביב לכבוש נקודות. הוא היה שם בכל נסיון להרים זריקה. הוא היה שם בכל נסיון לחדור לטבעת. הוא היה שם וכיסה את השמיים לכל מי שהסתובב לו בצבע. הוא היה חתכת וואוו.

ונדגים, ברשותכם, בעזרתו האדיבה של ג'יימס נאנלי.

כי אם ג'יימס נאנלי, אחד שיודע לעשות סל, מנסה לקחת את הכדור לטבעת, כופה עליו פאל לסגת ולברוח לפינה. ובנסיון השני, צריך נאנלי להתמודד מול הפחד שהנחיל בלבו התפלץ שנמצא מאחוריו.

via GIPHY

כי אם ג'יימס נאנלי, אחד שגם יודע למסור, חושב שאפשר פשוט להגביה לז'יזי'ץ' בנוהל, אז פאל גורם לו להצטער על כך ומהר.

via GIPHY

כי אם ג'יימס נאנלי, אחד שיודע לקלוע מכדרור, חושב שאפשר להרים זריקה מעל פאל – הוא טועה ומטעה. וכשהוא מקבל את הכדור בשנית (ומת מפחד על הדרך), אז הוא מהסס, מחכה ומאבד את הכדור למקיסיק שמסתער לעברו. ה צ ג ה.

via GIPHY

אה. רגע. זוכרים את המהלך המוצלח שאיתו התחילה מכבי תל אביב את משחק הנצחון מול מונאקו? נו, זה ששיחרר את ווילבקין לשלשה? אז גם אתמול היא החלה עם רעיון דומה. שימו לב לחסימה המעכבת של קלויארו על פאל (RAM SCREEN), כדי לשחרר את ז'יז'יץ' לחסום בשקט לווילבקין. הכל בסדר, רק שגם אחרי שהתעכב, הספיק פאל החביב להתייצב ולהפריע לזריקה של הפרנצ'ייז פלייר.

via GIPHY

אחלה קו קדמי יש למכבי תל אביב העונה. באמת. מוסטפה פאל השמיד אותו אתמול, ולא רק אותו, במו ידיו הבלתי נגמרות.

יום רע בהגנה
מי שקורא את המלהג המסוים הזה, יודע שאחת הקלישאות המגוחכות בעיני היא זאת שטוענת שאין יום רע בהגנה. כי ברור שיש, בדיוק כפי שיש יום רע בהתקפה, כפי שיש יום רע במשרד, בכיתה, בבית או בממשלה. לפעמים אתה מרוכז יותר ולפעמים פחות. לפעמים אתה חד יותר ולפעמים פחות. ככה זה. ואתמול, ללא ספק, חוותה מכבי תל אביב יום רע בהגנה. קבוצתית ואישית. או ליתר דיוק, חוותה רבע אחד נורא בהגנה, לפני שהיריבה איבדה עניין והחלה לחשוב על הדרבי המתקרב מול פאו.

העניין הוא שלצד יום רע בהגנה, יש גם יום טוב בהגנה. וגם הוא, לעיתים קרובות, מושפע מאירועים צדדיים שמקרינים על רמת הביצוע. והשאלה שצריכה להישאל, בהקשר הזה, נוגעת בעיקר ליכולת של קמרון טיילור, ועוד יותר בקשר לזאת של קינן אוואנס, להיות סטופרים שעליהם לא ניתן לגבור. כי קמרון טיילור, שנכנס למשבצת של יובל זוסמן, אמור בעיקר לשמור. ואם הוא מאבד קשר עין, וזה קרה לא אחת אמש, אז זה לא טוב.

אבל קינן אוואנס, שלו גם חשיבות התקפית משמעותית וברורה, חייב להיות עוגן הגנתי קבוע ומשמעותי. גם כדי להיות זה שמחפה על סקוטי ווילבקין. אתמול, להבדיל אלף אלפי הבדלות מההצגה האדירה שלו מול מייק ג'יימס, זה לא קרה. גם ברמת האחד על האחד. גם ובמיוחד בכל מה שנוגע לזיהוי ופתרון סיטואציות לא קלות.

כאן, לוקח לאוואנס יותר מדי זמן לזהות שז'יזי'ץ' הוא זה שנשאר עם פאל, ואז הדרך אל דורסי מתארכת ונהרסת (פלאס סיבוב שכמעט הקנה לו את עיטור העוז על שם ג'ון טרבולטה המבולבל).

via GIPHY

כאן, לאחר שהכדור נכנס פנימה לפאל, מתגבר אמנם אוואנס על החסימה של פרינטזיס, אבל נרגע מדי ומאבד את סלוקאס. לא טוב.

via GIPHY

עכשיו זמן למשפט סיכום. מעבר לאי הנעימות, לא נגרם למכבי תל אביב שום נזק בפיראוס. כשיאניס ספרופולוס מדבר על עייפות פיזית ומנטלית כגורם לתבוסה, בהחלט אפשר לקבל ולהבין את זה. דברים כאלו קורים. הפסדים כאלו קורים. גם לקבוצות טובות ממכבי תל אביב.

וחשוב מאוד, מבחינת מכבי תל אביב, שלא יקרו שוב בשבוע הבא, במשחק חשוב הרבה יותר, מול הקבוצה של יובל זוסמן ותמיר בלאט.