בקרב בין שתי קבוצות שציפו העונה מעצמן להרבה יותר, מכבי ת"א רצתה יותר וניצחה את מילאנו ולראיה ההימרחויות החוזרות ונשנות של שחקניה על הפרקט בניסיון להציל כדורים אבודים.
לאורך רוב דקות המשחק, שיחקו שתי הקבוצות עם חצי חיוך ובחצי כוח. לפני שלושה שבועות שתי הקבוצות זכו בגביע המקומי שלהן והרמה, האינטנסיביות והאדרנלין היו גבוהים לאין שיעור יותר מהמשחק בו חזינו אמש (חמישי) בהיכל.
לאורך מרבית דקות המשחק, מכבי ת"א המשיכה לתרגל הרכבים שיעזרו לה בעתיד להתמודד על התואר בזירה המקומית ועל הדרך להסיר חלודה מהשחקנים המחלימים מפציעות. ההגנה של מילאנו הייתה קשוחה פחות מזו של גלבוע/גליל וספק אם דומה לזו שתפגין מכבי ראשל"צ ביום ראשון בהיכל. מכבי ת"א ניצלה את ההגנה המחוררת של האיטלקים והראתה שיפור ביכולת הסיום, בעיקר של קולטון אייברסון ודיימון סימפסון (אליו עוד אגיע בהמשך) באזור הצבע.
הקלות בה חניכיו של איינרס בגאצקיס צברו נקודות (51 נקודות כבר במחצית הראשונה) והיעדר תוקפנות הגנתית מצד המילאנזים, עזרו למכבי ת"א לשמור על הכדור ולסיים משחק עם מספר חד ספרתי של איבודי כדור בפעם הרביעית העונה בסך הכל, מה שגרם גם למאמן עצמו להחמיא על כך בסיום.
למרות זאת, אם ישנה מחלה שמכבי ת"א מתקשה להחלים ממנה היא חוסר היכולת לסיים משחקים. גם אחרי שהלחץ כבר ירד ממנה והמשחקים הם לפרוטוקול בלבד, הקבוצה לא מצליחה "להרוג" משחק כאשר היא יכולה. לא יכול להיות ש-23 נקודות יתרון בפתיחת המחצית השניה הצטמצמו ל-6 נקודות בלבד בתוך 6 דקות.
שוב ושוב העונה, כאשר מכבי ת"א מובילה בבטחה, תחושת הנוחות משתלטת עליה ואיתה הרשלנות ההגנתית (המון מבטים פתוחים לקליעה מ-3 ברבע השלישי) ובחירת זריקות שכונתית בהתקפה. מכאן ועד אבדן ביטחון/יתרון הדרך קצרה. אז הפעם, בזכות אנרגיות ויעילות התקפית של הצמד מקל את סימפסון, מכבי ת"א יצאה לריצה משלה וסגרה את המשחק. ספק אם היכולת הזו תספיק בשני הביקורים הקרובים שלה באיסטנבול.
בשבוע שעבר החמאתי למכבי ת"א שבעצם החתמתו של דיימון סימפסון שידרה בעיקר לעצמה ולאוהדיה שהיא אינה מוותרת על אף משחק וזאת בניגוד גמור לאבדן העניין הציבורי במותג הצהוב במסגרת היורוליג. אז דיימון סימפסון, שהוא אדם נהדר וספורטאי מקצוען, הביא את הרעב המתבקש משחקן שקיבל לראשונה בחייו הזדמנות אמיתית על הבמה של הגדולים. גם המספרים מול האין הגנה המילאנזית היו טובים, אבל בעיקר הייתה זאת הרוח, האנרגיות והחיוביות שסימפסון משדר סביב.
ועדיין, כאשר עונת היורוליג הנוכחית גמורה, והתואר היחיד שנשאר להתמודד עליו הוא "אליפות החוק הרוסי", זו שמוכרעת לרוב ע"י קבוצות להן הישראלים הטובים והמשפיעים ביותר ברגע האמת, קשה להבין כיצד דיימון סימפסון מקדם את מכבי ת"א יותר מאיתי שגב הצעיר.
נכון שסימפסון מוכשר יותר, טכני יותר ומנוסה יותר משגב, אך דווקא החזרה של הפורוורד הצעיר מפציעה היא זו שנפחה רוח חיים במכבי ת"א שהייתה מרוסקת. ללא שגב, סבירות גבוהה שגביע המדינה לא היה נוחת אצל הצהובים. 13 השניות שהוא קיבל אמש במחצית הראשונה וה-1:48 שקיבל בסוף המשחק הן סתירה לפרצופו של האתלט הצעיר. אם אפילו במסגרת הגמורה של היורוליג סימפסון יהיה זה שיקבור את דקות המשחק של איתי שגב, מכבי ת"א תשלם על זה מחיר יקר בליגה, בה עדיין עתידה בידיה.