דייויד בלאט שלא הכרתם: צפו בסרט על מאמנה של מכבי ת"א

מתראיין, צועק, מזיע, מנצח או מפסיד, ואז שוב מתראיין. אלה המראות שאנחנו, צופי הטלוויזיה הממוצעים, רגילים לראות מדייויד בלאט, אבל מה קורה לפני המשחק? מה קורה אחריו? מה האמונות הטפלות של מי שעזב את עמדת המאמן הראשי במכבי ת"א בעל כורחו וחזר אליה כמושיע? מה תפקידה של המשפחה בחייו, האם הוא מרגיש יותר ישראלי או אמריקאי, מהי הפילוסופיה שלו כאדם וכמאמן, ועד כמה העבודה נוגסת בחייו האישיים?

את התשובות לשאלות, לפחות לחלקן, תוכלו למצוא בסרט שהכין עדי הרשליקוביץ' על בלאט לאחר שליווה אותו ברגעים הפחות מוכרים לנו. "אין דרך אחת נכונה. כל עוד אתה בנאדם שיודע לכבד אנשים, יילכו אחריך", מספר מאמן מכבי על הדרך בה הוא מיישם את המרות על שחקניו.

על התאקלמותו בארץ לאחר שהגיע עם נבחרת ארה"ב למכביה הוא מספר: "באתי ממשפחה לא מלוכדת ובישראל מצאתי משפחה בכל מקום. היה לי טוב ולכן נשארתי פה. אני ממשיך מסורת של כאלה שלעולם לא יהיו לחלוטין ישראלים אבל יכולים להרגיש חלק בלתי נפרד מהמדינה. טל ברודי הראה את הדרך לכולם".

בלאט, שסיים את לימודיו בפרינסטון ולאחר מכן שיחק 11 עונות בליגה הישראלית עד לפציעה בגיד האכילס ש"גררה" אותו לקריירת האימון, אומר בסרט: "יש אנשים שאומרים שקפצתי מהר ולא עברתי את כל התהליכים, אבל זה שטויות. אימנתי בכל שנה שתפקדתי בה כשחקן".

אז מה בלאט יותר, ישראלי או אמריקאי? "אני מניח שזה לא חשוב, אני מה שאני. אני מרגיש יותר ישראלי מבחינת האופי. האמריקאי מנומס יותר ברחוב. תשאל אותו מה השעה או איך להגיע לאנשהו, הוא יסביר. ישראלי, אם תשאל אותו מה השעה ישאל אותך אם אין לך שעון. אבל כשזה יגיע לבית וללב, אמריקאי יזמין אותך חודש ומראש ואל תצפה לאוכל או שתיה. לישראלים יש דלת פתוחה ואנשים ייתנו לך הכל אם רק תבקש".

על הלחץ בתפקיד מאמן מכבי, מספר בלאט: "אין הרבה דברים כאלה. זה להיות אולי האדם הכי מוכר ומבוקר ובמצבים מסויימים משפיע בספורט הישראלי. כמובן שיש אנשים יותר מבוקרים במדינה כמו ראש הממשלה, אבל הוא לא מכניס אותך לחדר ההלבשה. אני לא תמיד מצליח להתמודד מהלחץ. אני לא מאמין במשפט "זה רק ספורט", אבל מנסה לשכנע את עצמי שזה נכון. יש דברים חשובים מזה, המשפחה, הבריאות והעתיד".

על המתח שבין חיי העבודה והמשפחה, אמר בלאט: "אתה מפספס רגעים חשובים וגם כשאתה מגיע, הראש שלך לא מספיק שם כמו שצריך להיות. אתה צריך תמיכה מהמשפחה כי אם לא, לא תשרוד. בסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך שואלאם זה שווה את זה? ואני לא יודע. לא האמנתי בכלל שאהיה מאמן בגיל 52".