עומס חום

השליטה בהעברות, הריחוף של גריפין ובחירת ה-MVP. ניצן פלד מסכם עונה, בחסות מיאמי היט

ניצן פלד

Getting your Trinity Audio player ready...
שנה גודל פונט א א א א

מהפכת השחקנים

במיאמי: מספר תלת-ספרתי של שחקנים חופשיים מצצו בקיץ האחרון את הדם לבעלי הקבוצות וסחטו מהם חוזים בשווי כולל של למעלה משני מיליארד דולרים. סוכנים ופמליות החליטו היכן ישחקו כוכבי ה-NBA, בראשות לברון ג'יימס וכריס בוש, שהשאירו את קליבלנד וטורונטו חסרות כל והלכו לבלות בסאות' ביץ'. פאוור טו דה פיפל.

 

במקומות אחרים: אמארה סטודמאייר נפרד מפיניקס, הותיר את סטיב נאש באומללותו (ועכשיו הביאו לו את וינס קרטר על הראש) ופתח דף חדש ומוצלח בניו יורק. כרמלו אנתוני עשה את המוות לדנבר עד שהיא שלחה אותו לניקס. דרון וויליאמס עשה את הבלתי ייאמן, העזיב את ג'רי סלואן, ומצא עצמו במדולנדס, כשכל האופציות פתוחות בפניו וכל המעמסה מוטלת על הנטס לרצות אותו, אם לא הוא יברח. ניו אורלינס ואורלנדו רועדות מפחד מהיום שכריס פול ודווייט הווארד יסיימו חוזים, וגם אוהדי קליפרס (אין כאלה, יש שונאי לייקרס שרוצים לראות כדורסל) יודעים שכשייגמר לו חוזה הרוקי, סיכוי נמוך שבלייק גריפין יישאר בצד האדום של הסטייפלס סנטר. וזה רוקי.

 

קיבוץ כוכבים

במיאמי: הביג-3 של ההיט, שהוא בעצם ביג-2 ועוד שחקן טוב, הם כאילו המשך לביג-3 של בוסטון, שהם כאילו המשך להתחמשות בכוכבים של דאלאס (עם קיד) ופיניקס (עם שאק), שזה כאילו המשך ללייקרס (עם גאסול), שזה כאילו המשך ללייקרס של קובי-שאק-מאלון-פייטון. אבל האמת היא שמלבד ההיט העונה, כל היתר היו קבוצות אמיתיות, עם עומק. ההבדל בין השחקן השלישי בטיבו בהיט לשחקן הרביעי הוא אולי הכי גדול אי פעם, בטח בקבוצה שמכוונת לאליפות. מייק ביבי מזדקן הוא התקווה שלהם. ב-2011, אלה לא חדשות טובות מדי.

 

במקומות אחרים: ככה זה נראה שזה הולך להיות, אנחנו אולי בתחילת עידן החבורות. לבוסטון, סן אנטוניו ולייקרס יש חבורות זקנות, בפורטלנד יש חבורה עם כמה אולסטארים מוכחים ועוד כמה פוטנציאליים, באוקלהומה דוראנט ו-ווסטברוק הם הגרעין, בניקס מלו וסטאט מחכים לרכז שיגיע (וויליאמס? פול?), בשיקגו זו החבורה של רוז-נואה-בוזר-דנג. האם זה טוב שבליגה של 30 קבוצות הכשרון מתקבץ? יש לזה פלוסים (המון וריאציות למשחקים גדולים) ומינוסים (המון קבוצות רעות). כמות מול איכות.

 

חשיבות "הסוד"

במיאמי: ג'ף ואן גנדי אמר מתישהו לפני פתיחת העונה ש-70 ניצחונות זו מטרה ריאלית. בלאס וגאס האנדר-אובר לניצחונות שלהם עמד על 64.5, כאילו שזה משחק מחשב. כאילו שכדורסל זה ענף יחידני, ולא ספורט שההצלחה בו תלויה יותר מכל דבר אחר בצורה בה בני אדם מתחברים, על המגרש, על הספסל, בחדר ההלבשה, במלונות, בטיסות ובשעות הפנאי. בכמה הם מבינים אחד את השני, מוכנים לוותר ולעזור אחד לשני. כאילו שמספר מסוים של "כוכבים" מבטיח לך משהו. העליות והירידות ביכולת של ההיט העונה מוכיחים כמה ואן גאנדי והמהמרים נסחפו, וכמה קל להיסחף אחרי דברים כאלה.

במקומות אחרים: הנאגטס שרדו חודשים עם מלו מבואס, אבל ברגע שהוא הלך והגיעו שחקנים שאשכרה רוצים לשחק, פתאום דנבר קפצה ל-71% הצלחה מאז הטרייד. כי כדורסל זה משחק כזה. בוסטון הפסידה את האליפות בשנה שעברה בגלל שבמשחק השביעי היא חסרה את קנדריק פרקינס, שחקן של 25 דקות, 6 נק' ו-6 ריב' למשחק באותו פלייאוף, ולא את פירס, או גארנט, או אלן או אפילו רונדו. ובוסטון, אחרי פתיחת עונה מעולה ששכנעה רבים כי היא בדרך לעוד תואר, לקחה בחודשיים האחרונים את המושב האחורי במאבק על האליפות בגלל שהעבירה בטרייד את אותו השחקן בדיוק. הכוכבים כולם עדיין שם, אבל זה לא מבטיח לך כלום בליגה הזו. כמו שהרבה אנשים שכחו. כמו שמיאמי הוכיחה בחודשים הראשונים של העונה.

 

רצפים

מיאמי: ההיט נקלעו העונה לחמישה רצפים של לפחות חמישה ניצחונות או הפסדים, ולעוד שניים של ארבעה. והתנודתיות הזו היא לא רק תוצאה של העובדה שההיט עדיין עובדים על החיבור, על "הסוד", אלה תוצאה של לוחות המשחקים של הליגה בשילוב עם מספר כמעט דו-ספרתי של קבוצות שבקושי מנצחות שליש מהמשחקים שלהן. מיאמי, שהרצפים שלה הקפיצו למעלה ולמטה את מצב הרוח סביבה, מדיבורים על אליפות ועד דמעות בחדר ההלבשה, הייתה הדוגמא הבולטת השנה גם לתופעה הזו.

 

במקומות אחרים: כבר בשלב מוקדם של העונה דאלאס, בוסטון, סן אנטוניו ואחר כך גם ניו אורלינס (כשווסט היה בריא) חיברו רצפים דו-ספרתיים של ניצחונות. דאלאס וסן אנטוניו עשו זאת פעמיים. בוסטון ניצחה 14. לייקרס יצאה מהאולסטאר לרצף של 8 ניצחונות, הפסד ועוד תשעה ניצחונות ונראתה יותר טוב מכולן. לשיקגו היה רצף של 8, והיא סיימה את העונה עם עוד רצף של 9 בדרך למאזן הטוב בליגה. גם לאורלנדו, שהפכה את הסגל ולא יצא לה מזה כלום, היה רצף של 9. גם לדנבר ולניו יורק היו דברים דומים. כולל מיאמי, זה שליש מקבוצות הליגה. זה לא נורמלי. זה גם לא נורמלי שקבוצה מפסידה 26 פעמים ברציפות (קליבלנד). או שקבוצה פותחת את העונה עם 26 הפסדי חוץ רצופים, כמו וושינגטון (רצף שנעצר ב... קליבלנד). במקרה הזה, שני מינוסים מוציאים פלוס ושתי התופעות משלימות אחת את השניה. וזו תוצאה ישירה של סעיף "קיבוץ כוכבים".

קוריוזים

במיאמי: עניין אחד שקרה להיט לאורך העונה וזכה להתייחסות לא רצינית הוא המאזן שלה מול קבוצות טובות,  ומול הטופ 5 של הליגה במיוחד. בשלב מסוים המאזן שלהם מול דאלאס, שיקגו, סן אנטוניו, בוסטון ולייקרס עמד על 9-1. אבל בקבוצה עם כל כך הרבה כישרון, מי שהתייחס לזה ביותר מדי רצינות נכווה. ההיט ניצחו העונה פעמיים את לייקרס, ובשבועות האחרונים נקמו בספרס והשיגו ניצחון ראשון העונה על בוסטון. בדיוק בזמן?

 

במקומות אחרים: רצף 53 הדאבל-דאבלים של קווין לאב היה אירוע משעשע למדי. הדברים הטובים בו: 1) הוא החזיר את הכבוד לשחקן הלבן. 2) הוא הביא קצת תשומת לב למינסוטה. הדברים הרעים: 1) הקשקוש הזה של לקרוא לזה שיא "מאז ימי המיזוג" הוא הדבר הכי דבילי שמחלקת השיווק של הליגה הגתה כבר הרבה זמן. 2) הוא הביא קצת תשומת לב למינסוטה. ואגב, בקטגוריית הקוריוזים אני סופר גם את בלייק גריפין, שאמנם נתן עונת רוקי היסטורית טובה ושימח אותנו לא מעט פעמים השנה, אבל בשורה התחתונה די יצא לכולם מהחורים בפיאסקו תחרות ההטבעות. והעובדה ששיפר את הקליפרס רק מ-29 ל-32 ניצחונות קובעת כי עד שלא יוכח אחרת, וגם אם כנראה בקרוב יוכח אחרת, העונה הזו של גריפין והגריפין-אלרט לא היו יותר ממשהו משמח לחזור אליו כשאין קבוצות טובות באמת לראות. להלן: קוריוז. קוריוז שלישי היה טירוף השלשות (טיי לוסון, למשל), בראשות השיא של ריי אלן. העובדה שהסיפור הזה הוא לא בין הטופ 10 של הסיפורים הכי טובים שקרו השנה בליגה מעידה ש: 1) הייתה אחלה עונה 2) סך הכל שלשות בקריירה זה באמת לא שיא כל כך חשוב.

 

דם רע

במיאמי: בין מיאמי לאורלנדו התפתחה בשנים האחרונות יריבות מסוימת, כנראה בזכות הקרבה הגיאוגרפית, בטוח הודות לפה של סטן ואן גאנדי. גם היריבות מלפני עשור עם הניקס ואח של סטן, ג'ף, מתעוררת. גם בין ההיט לסלטיקס, שבאים בגישה של "אנחנו היינו פה קודם". הגישה הרעננה והקשוחה של הבולס גרמה להיט לבכות. אבל בחג המולד ההיט ניצחו את הלייקרס, ואחר כך גברו עליהם שוב. דוראנט ירד על בוש, הספרס כיסחו אותם – וההיט החזירו. ועוד לא אמרנו מילה על קליבלנד.

במקומות אחרים: דם רע בין קבוצות זה אולי המצרך שחסרונו היה המורגש ביותר בעשור האחרון. אבל עכשיו יש ממנו, ולא מעט. המאצ'-אפים הכי מעניינים היו בוסטון-שיקגו, זכר לסדרת הסיבוב הראשון ביניהן לפני שתי עונות, ולקרב בין רוז לרונדו על המקום בנבחרת ארה"ב. ללייקרס היו משחקים חמים מול הספרס ומול אוקלהומה, כל קבוצה שבאה לגארדן רצתה לנצח את הניקס וגם דנבר סיגלה לעצמה חזות עוקצנית. התגעגענו.

אז מי ה-MVP כאן?
במיאמי: כשלברון חתם בהיט אמרנו שהוא ילדה שבאה לשחק בבית של חברה שלה, שזו הקבוצה של ווייד ושהיא לעולם לא תהיה של לברון. אז אמרנו. זה לא לקח הרבה זמן עד שהיה ברור שוב – לברון הוא השחקן הכי טוב בצד הזה של הליגה, ומבחינת הגבול שלו הוא גם השחקן הכי טוב בעולם. ועם צניחה של 42 נקודות במאזן הקאבס, ועליה של 11 במאזן ההיט, ללברון יש אחלה קייס לפרס השחקן בעל הערך הכי גבוה.

במקומות אחרים: רוב העונה התחרות על הפרס האישי הכי נחשב הייתה פתוחה לגמרי. בסן אנטוניו, שנתנה עונה ענקית עד אמצע מרץ, ובבוסטון, שהתפרקה מאז הטרייד על פרקינס, אי אפשר לבחור שחקן אחד. התפוקה של קובי ירדה קצת ולוס אנג'לס שלו סיימה רק רביעית בליגה. גם אורלנדו לא ניצחה מספיק. באוקלהומה ווסטברוק לא פחות חשוב מדוראנט. מה שמשאיר את נוביצקי, שאיתו דאלאס ניצחה 55 מ-72, שזה 76%, קצב של 63 ניצחונות בעונה - מקום 1 בליגה. בלעדיו הם ניצחו רק 2 מ-10, 20% - טיפה פחות ממינסוטה, הקבוצה הגרועה בליגה. וכמובן את דריק רוז. שהוא לא רק ה-MVP האמיתי של העונה, הוא גם השחקן שיותר מכל מסכן את העונה של מיאמי. עכשיו רק צריך ששיקגו וההם ייפגשו בפלייאוף.