גם שלוש שנים אחרי, הסצינה הזו מסמלת כל כך הרבה דברים. מייק מאלון, בהיי של החיים שלו, עומד על אוטובוס במצעד האליפות של דנבר נאגטס. לידו ברוס בראון, שחקן מפתח באליפות של 2023, בלי חולצה. "אנחנו הולכים להריץ את החרא הזה שוב!", צעק המאמן מאלון לקהל הנלהב, ושם את היד על הכתף של הגארד שלידו. "האם ברוסי בי הולך לאנשהו? בחיים לא!!".
מאלון בקושי הספיק להתאושש מההנגאובר, כאשר כעבור פחות משלושה שבועות, ברוסי בי הלך. אינדיאנה פייסרס שתתה אותו לנאגטס עם הצעה של 44 מיליון דולר לשנתיים. ברוסי בי עשה קופה של החיים שלו, הקריירה שלו דווקא הלכה אחורה וכעבור שנתיים הוא חזר לדנבר. הפעם הוא היה פחות משמעותי, בעיקר בריצת הפלייאוף: כשהנאגטס היו צריכים אותו, הם קיבלו ממנו 6.3 נקודות למשחק ב-27% לשלוש. בימים אלה הוא עדיין לא יודע היכן ישחק בעונה הבאה. מי שכן יודע שישחק בדנבר בעונה הבאה הם שני שחקני יורוליג בולטים מהעונה האחרונה: אלפא דיאלו ממונאקו, שנבחר לשחקן ההגנה של הליגה ב-2025/26 על ידי המאמנים, ולוני ווקר, שעזב את מכבי תל אביב.
האליפות של הנאגטס, בסיומה של סדרת גמר נגד מיאמי שחתמה פלייאוף משוגע, אמנם לא היתה הסדרה הכי מותחת או אטרקטיבית שהליגה הציגה בשנים האחרונות - אבל נחשבה לפיל-גוד סטורי מדהים. ניקולה יוקיץ', הבחירה ה-41 בדראפט, הילד הבלקני השמנמן וחובב הסוסים והבורקסים, קיבע את מקומו כשחקן הטוב בעולם. הבעלים של כל קבוצה חולם על הרגע הזה, אבל יודע שיש לו השלכות - בעיקר לאחר שבעלי הקבוצות, הזועמים על הבזבוזים של אלופת 2022 גולדן סטייט, אישרו לאדם סילבר לקבוע מדרגות מס חדשות, שהופכות את תקרת השכר בפועל, לראשונה בתולדות הליגה, לתקרה אמיתית. כזו שאם אתה נתקל בה זה כואב. ודנבר, שלוש שנים אחרי מצעד האליפות, מגיעה לקיץ 2026 כדוגמה חיה לקבוצה שמנסה, כמו בלימבו במסיבת אחוות סטודנטים, להמשיך במשחק מתחת לרף - ולצורך כך צריך לא מעט גמישות ויצירתיות.
הספנסר שתקע אותי (מעל התקרה)
סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי - שהתחילו בשלב מאוד מוקדם את הנסיקה שלהן - אולי עוד יוכיחו אחרת, אבל חלונות אליפות ב-NBA כבר לא אמורים להימשך יותר מדי שנים. אתה מגדל ו/או רוכש שחקן אחד מעולה, ומשלם לו את החוזה הכי גבוה שאפשר (בדרך כלל 30%, ולפעמים 35%-40 מתקרת השכר), ואז כשאתה מגיע גבוה אתה מגלה שיש לך עוד כוכב, ומשלם גם לו בוחטות של כסף, משהו כמו 25-30% מהתקרה, ואם התמזל מזלך אז יש לך אפילו כוכב שלישי וגם לו צריך לתת ארגזים. לא יודע כמה אתם חזקים בחשבון, אבל אם שלושה כוכבים לוקחים לך משהו כמו 70-80% מתקרת השכר, לשאר הסגל נשאר בערך 20-30%, שצריכים להתחלק בין 12 שחקנים.
הת'נדר עברו את התהליך הזה מאוד מהר. אחרי שנים של בנייה מתודית, הם לקחו את אליפות 2025 בעונה אותה התחילו עם השכר הקבוצתי ה-26 בגובהו בליגה. שיי גילג'ס אלכסנדר שזכה ב-MVP פעמיים ברצף קיבל בקיץ שאחרי האליפות הארכת חוזה של 285 מיליון דולר ל-4 עונות ושווה כל דולר מתוכם, אבל יחד איתו קיבלו חוזים מקסימליים או קרוב לכך ג'יילן וויליאמס וצ'ט הולמגרן. הראשון סבל בעונה האחרונה מפציעות ושותף ב-38 משחקי ליגה ופלייאוף בלבד; השני התחיל את גמר המערב נגד ויקטור וומבניאמה כצד אחד של יריבות מפוארת וסיים אותה בתור פירה. הקיץ הת'נדר כבר היו צריכים לחתוך בבשר החי - לוותר על שלושה שחקנים עם שכר של 8 ספרות או קרוב לכך, לו דורט, ארון וויגינס ואייזיה ג'ו, תמורת בחירות סיבוב שני - ולבנות על שיפור מבפנים, כדי להימנע משכר קולקטיבי של 250 מיליון דולר וקנסות של מאות מיליונים.
אחרי הצעדים הללו, לת'נדר נשארו בערך 7-8 מיליון דולר מתחת לתקרה המחמירה ביותר - ה"סקנד אפרון" - והם החליטו לתת חוזה של 12 מיליון לשנתיים לספנסר ג'ונס מדנבר, כנראה מתוך ידיעה שאו שהם מקבלים שחקן שמתאים להם מאוד, או שהם מסבכים את הנאגטס בצרות. הפורוורד הוורסטילי והלוחמני בן ה-25 היה "שחקן חופשי מוגבל", מה שאומר שקבוצתו הנוכחית, דנבר, יכלה להשוות כל הצעה עליו. אז הנאגטס הישוו - והקפיצו את עצמם אל מעבר למדרגה המחמירה ביותר.
כתוצאה מכך, עכשיו דנבר תקועה בטריטוריה הגרועה ביותר מבחינה כלכלית: מותר לה לתת רק חוזי מינימום, כמו שהעניקה לווקר, וגם בהם כל דולר שמשולם לשחקן מוכפל בקנס של כ-3-4 דולר שהולך לקופתה של הליגה; נכון לעכשיו, מס המותרות שהנאגטס מוערך בכ-80-85 מיליון דולר. וזה לא הכל. אסור יהיה לה להחתים שחקנים חופשיים שנחתכו במהלך העונה, אם אלה החזיקו בחוזה של כ-14 מיליון דולר ומעלה. אם היא לא תצליח לרדת מהתקרה עד סוף העונה, היא לא תוכל לסחור בבחירת הדראפט שלה 7 שנים קדימה - ואם היא תישאר שם גם עד סוף העונה הבאה, הבחירה העתידית גם תידחק אוטומטית לסוף הסיבוב הראשון בלי קשר לדירוג של הנאגטס. וגם, אסור לה לתת שני שחקנים ומעלה באותו טרייד.
כרגע, הדרך היחידה לצאת מהמצב הבעייתי היא לעשות טרייד (או יותר מאחד) בו תתן שחקן עם שכר גבוה ותקבל תמורתו שחקן זול יותר, או אפילו שום תמורה משמעותית. היחידים שמרוויחים יותר מ-6 מיליון הם שחקני הרוטציה הבכירה יוקיץ', ג'מאל מארי, ארון גורדון, קאם ג'ונסון, כריסטיאן בראון, ולצדם מי שנראה כמשקל המיותר על הכדור הפורח - זיק נאג'י. רק שבשביל זה, המנג'ר בן טנזר צריך למצוא איזושהי קבוצה שתסכים לקחת את 7.5 המיליונים שמרוויח נאג'י בעונתו השביעית בליגה, אחרי שלא ממש הוכיח את עצמו עד עכשיו. עד כמה המצב הזוי? למייק מאלון עצמו - כיום מאמן צפון קרוליינה, בכדורסל המכללות המתפוצץ ממזומנים - יש אפשרות לתת למגויס בן 19 חוזה גבוה יותר ממה שקבוצת ה-NBA שלו לשעבר יכולה להציע לשחקן בן 27.
החלטות שמבוססות על פחד
שלוש שנים לתוך עידן הסכם העבודה החדש, מגבלות השכר המחמירות הפכו לסיבה העיקרית - ויש שיגידו, לתירוץ העיקרי - עבור קבוצות שמשנמכות את עצמן מקצועית. זה היה ההסבר שסיפקו סטיב באלמר לפני שנתיים כשהקליפרס ויתרו על פול ג'ורג' שעבר לפילדלפיה, בראד סטיבנס והבעלים וויל צ'יזם כשהסלטיקס העבירו לאותה פילדלפיה את ג'יילן בראון תמורת אותו פול ג'ורג', ואפילו הבעלים של האלופה מניו יורק, ג'יימס דולאן, כאשר סירב לתת חוזה חדש למיצ'ל רובינסון וראה אותו מצטרף לבוסטון. שלוש קבוצות, משווקים גדולים, נאלצות להסתכל בזכוכית מגדלת על כל דולר.
בעוד הליגה מרוצה מהשוויוניות ומהעובדה ש-8 קבוצות שונות לקחו אליפות ב-8 העונות האחרונות ו-13 קבוצות הגיעו בהן לסדרת הגמר, אוהדים רבים - שמתגעגעים לשושלות או זועמים על קבוצתם שנאלצה לוותר על נכסים - כבר רואים בחוקים הללו את המקור לכל הרוע בליגה. גם עבור השחקנים נוצרה בעייתיות: הסופרסטארים אמנם מתעשרים מהר, אבל בעידן שבו לקבוצות הטובות ומעלה יש שני כוכבים שתופסים לפחות 50% מתקרת השכר, דרג הביניים כמעט נמחק, ומי שלא אוסף את השטרות שמתעופפים באוויר בימים הראשונים של השוק החופשי ייאלץ בדרך כלל לקחת חוזים מינימליים לעונה אחת.
ואלה לא רק אוהדים. קייל קוזמה, מנציגי דרג הביניים, צייץ בכעס בתחילת יולי, אחרי עסקת בראון לפילי: "מישהו צריך לומר את זה - הסכם העבודה שווק לנו ככזה שיביא שוויוניות, אבל ה'אפרונים' משמשים כתקרה קשיחה לערכם של שחקנים, להמשכיות של סגלים ולמעבר בין מועדונים. קבוצות כבר לא מקבלות החלטות שקשורות לכדורסל, אלא החלטות שמבוססות על פחד. שחקנים טובים נאלצים להתכווץ בשכר, ליבות שגדלו יחד מפורקות, קבוצות אהובות מאבדות את הזהות שלהן, והמוצר כולו מאבד מהנוסטלגיה וההמשכיות שגרמה לאנשים להתאהב ב-NBA מלכתחילה".
גם אם לא תסכימו עם קוזמה - עובדתית, בקיץ הנוכחי מילווקי נפרדה מיאניס אנטטוקומפו אחרי 13 שנה, בוסטון מבראון אחרי עשור, ממפיס מג'ה מוראנט אחרי 7 שנים, והלייקרס מלברון ג'יימס אחרי 8. נכון שרק הסלטיקס עשו זאת מסיבות כלכליות, ועדיין, מעט מאוד שחקנים עודם נחשבים לסמל של קבוצה - וגם ישחקו בה בעונת 2026/27. יוקיץ' הוא אחד מהם, וכדי שלא יגיע למצב של יאניס בו בגיל 31-32 ההנהלה מבינה שהיא כבר לא יכולה להעניק לו את משאלת לבו - להתחרות על אליפות - וטרייד החוצה הופך לבלתי נמנע, נדרשת חשיבה יצירתית. "שילמנו את מס המותרות בעבר, ולא נהסס לעשות כך גם בעתיד", אמר הבעלים סטן קרונקי ב-2018 - אבל כיום העונשים על חריגה מהתקרה חמורים הרבה יותר.
צעד יצירתי, אבל יעיל? דיאלו (getty)
גם וומבי רוצה להיות ג'יילן ברנסון
אז איך מאריכים כיום את חלון האליפות? למשל, משקיעים המון בסקאוטינג ופיתוח. הת'נדר אמנם הפסידו לספרס, אבל היכולת שלהם להשיל מעליהם את 38 מיליון הדולרים של דורט, וויגינס וג'ו, ולהחליף אותם בטבעיות בקייסון וואלאס, ג'ארד מקיין ועכשיו בנט סטרץ, כולם על חוזי רוקי, שירוויחו העונה 16.5 מיליון בלבד, בנוסף לחוזים חדשים ומופחתים לאייזיה הרטנשטיין וקנריץ' וויליאמס, מעוררת קנאה. קבוצות אחרות צריכות לעשות טריידים מתוחכמים, או לשכנע שחקנים טובים לקחת מינימום כדי לסגור לעצמן את הרוטציה. ויש גם את הדוגמאות מסדרת הגמר: ג'יילן ברנסון השאיר על השולחן 113 מיליון דולר בקיץ 2024 כדי לאפשר את צירופם העתידי של קרל אנתוני טאונס ומיקאל ברידג'ס, ו-ויקטור וומבניאמה ויתר הקיץ על 50 מיליון שיכל להרוויח אם היה זוכה העונה ב-MVP או בשחקן ההגנה של העונה, כדי לאפשר לספרס מרווח נשימה.
במקרים האחרונים, השיח הציבורי הלך שוב לכיוון של "למה השחקנים צריכים לוותר על כל כך הרבה כסף?!", כאילו כל אחד מאיתנו עמד בפני דילמה אכזרית ונאלץ להסתפק בשכר שנתי של 50 מיליון דולר במקום 55. ברנסון ו-וומבי, לחלופין, יכלו להילקח כמודל לחיקוי, כמו טים דאנקן שוויתר בעבר על השכר הגבוה ביותר כדי לאפשר לספרס להקים אימפריה ל-15 שנה, כמו שעשו אפילו לברון ג'יימס, דוויין ווייד וכריס בוש בשנת 2010. למותג האישי של ברונסון, אליפות 2026 כנראה תהיה שווה בטווח הארוך הרבה יותר חוזי פרסום, שלא לדבר על כך שהוא באמת הגשים את השאיפה של כל ילד שמתחיל להקפיץ כדור כתום, מאשר אם היה לוקח את הארכת החוזה המקסימלית ומודח מהפלייאוף באפריל. וומבי מסתמן כטיפוס נבון, וגם הוא הפנים את המסר: כוכב ששם בצד אגו וערימת מזומנים מפלס את הדרך לבניית סגל חזק יותר שנים קדימה.
בדנבר זה לא קרה. יוקיץ' - ושוב, אין מה להאשים אותו כשזה הסטנדרט המקובל בענף - לקח את החוזה הגבוה ביותר בכל נקודת זמן. מארי, שנבחר רק בפעם הראשונה לאולסטאר בעונה שעברה, ירוויח 161 מיליון דולר עד 2029. את הצלע השלישית במשולש האליפות, מייקל פורטר ג'וניור, הם מסרו לברוקלין בקיץ שעבר בגלל שכרו הגבוה. השדרוג שזה איפשר להם בסגל - קאם ג'ונסון, יונאס ואלנצ'ונאס, טימי הרדאוויי ג'וניור וברוס בראון - זכה לשבחים מקיר לקיר. אבל גם העומק הזה לא הספיק כאשר שני שומרי הפרימטר הכי טובים שלהם, גורדון ופייטון ווטסון, היו פצועים בסיבוב הראשון נגד מינסוטה. "אף אחד שם לא עושה הגנה", אמר ג'יידן מקדניאלס מהטימברוולבס, והוכיח את הנקודה שלו על הפרקט בהדחה הכואבת.
ווטסון עצמו, שהנאגטס ממש זקוקים לשירותיו, הוא עוד צרה. הוא שחקן חופשי מוגבל, כך שהנאגטס יוכלו להשוות עליו כל הצעה, אבל זה עובד רק תיאורטית - שכר עונתי של 20 מיליון דולר, למשל, יוביל את הנאגטס לשלם בסביבות ה-150-200 מיליון קנס לליגה. הפורוורד המוכשר מחפש חוזה בסביבות ה-25 מיליון דולר לעונה, רק שלוש קבוצות נמצאות כיום מתחת לתקרת השכר ה"רגילה" של 165 המיליונים (ממפיס, שיקאגו וברוקלין), וכרגע נראה ששני הצדדים מתקשים למצוא מוצא מכובד.
אני זורק חץ בחשיכה
אז מה עושים כשאין כסף? מחפשים כישרון מחוץ לליגה. הבחירה בדיאלו ובווקר, אותו הנאגטס רצו על פי מארק סטיין כבר בעונה שעברה, היא דרך אחת לאסוף אליך שחקני סגל טובים שיכולים להסתפק בחוזי מינימום (3.3 מיליון עבור ווקר, 1.4 לדיאלו - בהתאם לכמות העונות שלהם ב-NBA). אבל בעוד אפשר להעריך את היצירתיות של ההנהלה, ווקר עדיין מציע סט כישורים די בסיסי, ודיאלו, שמעולם לא שיחק ב-NBA, הוא בחזקת נעלם. מה שעבד נגד אוון פורנייה או מריו הזוניה לא בטוח שיספיק נגד ג'ייסון טייטום, קייד קנינגהאם או אנתוני אדוורדס.
"אלה שחקנים טובים שיתנו דקות טובות, אבל אי אפשר לצפות למצוא שם יהלומים", הסבירו ריאן בלקבורן ומאט מור בפוד Locked on Nuggets. "ווקר הוא כמו טים הרדאוויי ג'וניור משונמך. בערך 70-75% ממנו", סיכמו ביניהם אדם מארס והאריסון ווינד בפודקאסט DNVR Sports, והכירו במציאות החדשה והמעט מדכדכת מבחינתם. "לפחות אני יודע מי זה לוני ווקר", התבדח מארס בשלב מסוים, "כשאני מדבר על אלפא דיאלו אני פשוט זורק חץ בחשיכה. מה אני יודע עליו חוץ מזה שהוא הוביל את היורוליג בחטיפות?". "זה מצחיק שהם החתימו שני שחקנים שהם ההיפך המוחלט זה מזה, ושניהם מאירופה", הוסיף ווינד. "אם היית מחבר את שניהם לשחקן אחד, הוא היה יכול לשחק 30 דקות בערב. כל אחד מהם בנפרד יכול לשחק אולי 15-20".
ווקר, שבקדנציה האחרונה שלו ב-NBA לא הבריק במדי פילדלפיה, יכול לצבור נקודות במהירות מהספסל, אבל לא מהווה איום קטלני מעבר לקשת כמו הרדאוויי ג'וניור, ולא תורם באספקטים אחרים. הוא לא פותר לנאגטס את בעיית הובלת הכדור, מה שמשאיר את הקבוצה של דייויד אדלמן ויוקיץ' עם 14 שחקנים בסגל, אפס גמישות בשכר וטיוס ג'ונס כרכז המחליף היחיד. דנבר כנראה עדיין לא סיימה את ההעברות לעונת 2026/27, עדיין יש לה את יוקיץ' ומארי, היא עדיין אמורה להתמודד על אליפות. כל זה לא מסתיר את העובדה שלקבוצות כיום קשה מתמיד לשמור על חלון האליפות פתוח, ולפעמים, כדי לעשות זאת, צריך להוציא את החכה מהחלון - ולחפש דגים גם מעבר לאוקיאנוס.