הפגרה הנוכחית ב-NBA היא מהמטורפות שידענו. שחקנים שהובילו את קבוצותיהם לפלייאוף נבעטו בטריידים, קבוצות אחרות עשו מהלכים שנתפסו לפני חודשיים בתור סימולציית NBA 2K שיצאה משליטה. אחד מהם, איך לא, הוא הטרייד של פורטלנד על ג'ה מוראנט.
הבלייזרס צירפו את הרכז הפציע של ממפיס תמורת קריס מארי וג'רמי גרנט, במה שנתפס בתור אחד המהלכים המוזרים של הקיץ בהתחשב בעומס הגארדים בקבוצה. פורטלנד לא צפויה לעשות מהלך משמעותי נוסף, כשמאז היא צירפה את הסנטר ברנדן קרלסון וניסתה להחתים את קלי אוברה.
בשלב זה יש לפורטלנד שישה שחקנים שבמיטבם עם הכדור ביד - דמיאן לילארד, ג'ה מוראנט, סקוט הנדרסון, שיידון שארפ ודני אבדיה. אוברה היה אמור להיות השביעי, וייתכן שפורטלנד תחפש שחקן נוסף באותו הסגנון. איך כל זה מתחבר? איפה זה פוגש את הבחירה להחתים דווקא את קולסון ביום הראשון של השוק?
התשובה טמונה בשיטה המסתמנת של פורטלנד, יותר קיצונית אפילו מהעונה הנוכחית ובהשוואה למה שראינו לאורך רוב העונה ב-NBA. רוב התקפות הליגה מתבססות היום על "דרייב אנד קיק", חדירה והוצאת הכדור החוצה לזריקה מהשלוש.
פורטלנד עדיין לא פתרה את בעית השלשות שלה. לילארד אמנם קלע היסטורי, אך אוהב לייצר לעצמו זריקות. מוראנט שחקן של 31.1% מחוץ לקשת לאורך הקריירה, והנדרסון (שיפתח הפעם את העונה) על 35.2% ממוצע.
פורטלנד, לפחות לפי הדרך בה הסגל נראה, הולכת על דרייב אנד דרייב. כתבנו כאן לפני שנה על הדאבל דרייב מושן, התקפה מהפכנית שהתחילה במכללות וזרקה את כל התרגילים מהחלון בשביל כניסות אגרסיביות לסל.
רוב קבוצות הליגה נתנו לשחקן הטוב ביותר שלהן, משיי גילג'ס אלכסנדר עד לוקה דונצ'יץ', לחדור כמה שיותר לסל ולמצוא קלעים. אפילו סן אנטוניו, הקבוצה של ויקטור וומבניאמה, התבססה על הכניסה של שלושת הרכזים פנימה.
זה מה שנראה מפורטלנד, וכנראה הסיבה לכך שהם מאמינים שג'ה ולילארד יכולים לפתוח זה לצד זה. פורטלנד הייתה במקום הרביעי בליגה בשיעור הזריקות בטבעת בשנה שעברה עם 35.8%. השנה זה צפוי לעלות.
החזון, לפחות לפי בניית הסגל והרצון שלהם לסקוררים נוספים, פשוט - אבדיה, מוראנט או לילארד עם הכדור. הם נכנסים פנימה, מנסים להגיע לסל או לסחוט עבירה. אם ההגנה צפופה מול אחד מהם, השני יכול לקבל את הכדור ולהיכנס בתורו וחוזר חלילה. זה לא אומר שלא נראה את פורטלנד זורקת שלשות, אבל כנראה זורקת אותה משמעותית פחות מהשלוש.
48 דקות עם רגל על הגז (Getty)
לא מדובר בכדורסל קונבנציונלי, ולא מדובר בסגל קונבנציונלי. קבוצה שמתבססת על שניים מהשלושה, מספרי 1 בעיני עצמם, יכולה לשלב בין התקפה מעט יותר סטנדרטית וחובבת שלשות ממסירה להגנה קשוחה. כאן סביר שיהיה לחץ בלתי פוסק, גם מניסיון לשחרר את אבדיה לתפקיד חופשי יותר בהגנה וגם בניסיון לשמור כוחות לאורך העונה.
לילארד ומוראנט חוזרים מפציעות מורכבות. יש תסריט ריאלי בו הם ישחקו פחות מ-50 משחקים אחד ליד השני. שארפ והנדרסון יוכלו לשמור על רמה דומה של אינטנסיביות, במה שאמור לייצר זריקות טובות לשחקנים האחרים ולעקם את ההגנה. היכולת של דונובן קלינגן וטומאני קמארה לקלוע זריקות פתוחות תהיה קריטית כדי למנוע מצב בו ארבעה שחקנים עומדים בצבע בכל התקפה.
כאן, איך לא, מגיעה ההגנה. הצירוף של קרלסון הוא צעד מעניין בנושא, שכן מדובר בסנטר שלאורך הקריירה זורק יותר שלשות מזריקות ל-2 נקודות. קלינגן ריבאונדר התקפה מצוין, אבל גם הוא זרק השנה 3.2 שלשות לעומת 5.7 זריקות ל-2.
ברגע שהגבוה צריך לרוץ מחצי המגרש שלו עד קשת השלוש, כמות האנרגיה שהוא חוסך הופכת את הגנת המעבר לטובה יותר. עקרון דומה האריך את הקריירה של ברוק לופז במילווקי בכמה שנים וסייע למילווקי לזכות באליפות ב-2021.
זה לא בהכרח אומר שפורטלנד תוותר על ריבאונד ההתקפה, ושום דבר לא חד משמעי (בטח כשיש עוד שלושה וחצי חודשים עד לפתיחת 2026/27), אבל זה כן מציע לה הזדמנות להעלות את קצב המשחק.
בהתחשב בכך שראינו רמת מאמץ שונה בין חלק מהקבוצות בעונה הסדירה, ייתכן שזה הצעד הכי טוב של פורטלנד לקראת מקום בשישייה. התקפה שמתבססת על לחץ על הטבעת דרך חדירות, ולא על קליעות מהשלוש בניסיון לפנות מקום בצבע או להגיע לכמות נקודות גבוהה, יכולה להרגיש יותר בנוח בפלייאוף ולספק אתגר ייחודי ל-29 הקבוצות.
אמנם יש לבלייזרס מספיק כלים בסגל כדי לצרף פורוורד שיכול לקלוע מהשלוש ולשמור. לא נראה שזה הכיוון שהם הולכים אליו. ממש לא בטוח שזה יעבוד, בטח בליגה בה קבוצות נמדדות לפי החוליה החלשה בהגנה (בזמן שהבלייזרס יפתחו עם לילארד ומוראנט יחד), אבל היצירתיות הזאת תהפוך את העונה של דני אבדיה למעט יותר מעניינת. נקווה שלטובה.