יחידת הכלבנים: הניקס הראו לכל העולם מי הם ולמה הם היסטוריים

הרגע הוויראלי ביותר של המדיה דיי לקראת גמר 2026 ב-NBA היה שייך למאמן הניקס מייק בראון, שמשום מה החליט להתחיל שירת "Who let the dogs out?" במסיבת העיתונאים. הלילה (בין רביעי לחמישי), במשחק מספר 1 בסדרה על הטבעת מול סן אנטוניו, הוא שחרר את כל ה'Dawgs' שלו ועלה ליתרון 0:1, הראשון של המועדון במעמד מאז 1972.

ג'יילן ברונסון והחבורה שלו, למי שלא מכיר – הם יחידת כלבנים. אוסף של שחקנים קשוחים, צנועים, שאוהבים להיות אנדרדוגים ורושמים קאמבקים למחייתם. הם עשו את זה בעבר, בעונה הסדירה השנה (ובגביע בדרך לזכייה) ובפלייאוף הנוכחי, אבל אם נאמר את האמת, לרוב עולם הכדורסל עדיין היה ספק מסוים לגביהם.

11 ניצחונות רצופים עד הגמר עם יחס הסלים הגבוה אי פעם? כן... אבל הם משחקים במזרח. ואטלנטה חלשה. ופילדלפיה וקליבלנד בתחרות מי יותר לוזרית. רק עכשיו, אחרי משחק 1 בטקסס בו הניקס ניצחו 95:105 את ויקטור וומבניאמה והספרס עם ריצת 0:11 בסיום, המפקפקים הבינו מה הם פספסו בזמן שרוב תשומת הלב שלהם הייתה על האקשן במערב.

משחק החזרה של הניקס לגמר אחרי 27 שנה היה תקציר מושלם עבור כל מי שלא עקב אחרי הקבוצה הזו בשנים האחרונות והעונה בפרט, כי הוא פשוט חזר על התסריט הקבוע. הם יחזרו פעמיים מפיגור דו ספרתי (10 במחצית הראשונה ו-14 במחצית השנייה), ישחקו למרות פציעות (קחו כמשל את הזרת השבורה של מיצ'ל רובינסון והמכות שברונסון חטף בחצי הראשון), ישרטו, יילחמו ובסוף ילכו למושיע שלהם – שהביא אותם עד לכאן ורחוק שלושה ניצחונות ממעמד של GOAT בניו יורק.

בפלייאוף 2024 ברונסון זכה לשלט ענק בלב מנהטן, עם הכיתוב "Don’t Sleep", כרפרנס לעיר שלא ישנה, ועם מסר לכל אותם אנשים ש"ישנו/ישנים" עליו ועל הניקס. למרות שברונסון הוא השחקן עם הכי הרבה נקודות בפלייאוף מאז הצטרפותו לניקס ב-2022 (2,051 נקודות, ג'ייסון טייטום שני עם 1,998), מעטים שמו אותו באותה שורה עם השיי גילג'ס אלכסנדרים והלוקה דונצ'יצ'ים של העולם. הרי הוא במזרח...

לפני חצי גמר המזרח פרסמתי ברשתות סקר – 'את מי הייתם מעדיפים אצלכם בקבוצה, ברונסון או טייריס מקסי?', ותחילה רוב ההצבעות הלכו לגארד של פילדלפיה. גם אחרי שהוא שינה את גורל הניקס והוכיח את עצמו כ'Playoff Riser' מדהים, הוא עדיין איכשהו נשאר אנדרייטד. אנדרדוג. כמו שהוא אוהב.

אך כעת, אחרי הופעת הבכורה שלו בגמר, ברונסון (שלא מוכן לקרוא לעצמו כוכב) כבר לא יוכל להתחמק מהתהילה העולמית. 13 נקודות ברבע הרביעי, 30 במשחק, ריצת 0:8 שקבעה יתרון 86:94, שלשה מריבאונד התקפה שלו שהעלתה ל-95:97 אחרי ריצה של וומבי והדובדבן שבקצפת – סל בנפילה, על דווין ואסל (שהתריס אותו קודם לכן לאחר סטופ הגנתי), שהבטיח את הניצחון הכי גדול של הניקס ב-30 שנה האחרונות. ובהגנה, אגב, הרכז הנמוך שנחשב לשומר בינוני ביום טוב - עצר את שחקני סן אנטוניו על 1 מ-14 מהשדה.

אם במהלך 2022/23 ברונסון הפך לכוכב ב-NBA, וב-2024 כבר התחילו לקרוא לו סופרסטאר, היום הגיע הזמן לעלות אותו לדרגת מגה סופרסטאר. בזכות הסל האחרון שלו שהרעיד את רחובות ניו יורק, הרכז בן ה-29 עלה למקום ה-25 בכל הזמנים ברשימת השחקנים עם 30+ נקודות בפלייאוף (30), לצד חברו לשעבר בדאלאס דונצ'יץ', כאשר הוא עקף את שיי (29).

שאקיל אוניל הודה בסיום: "לפני הגמר תהיתי איך ברונסון יבוא לידי ביטוי נגד השומרים החזקים של הספרס, אבל הלילה הוא הראה לי שהוא מוכן לאורות הבוהקים". וכמו ששאק השתכנע, אין לי ספק שגם רבים מכם.

כשמדברים על 'Dawgs' במובן הספורטיבי מתכוונים לשחקנים קשוחים שאתה רוצה לצאת איתם לקרב. הדוגמה הקלאסית ביותר, במיוחד אם מוציאים את הכישרון הטהור (שיש לברונסון) ומתמקדים באופי, היא ג'וש הארט.

דיברנו לפני הסדרה על כך שהארט יצטרך להעניש את הספרס על הזריקות הפנויות שהוא יקבל מחוץ לקשת - אז הוא ענה לנו עם 0 מ-3 משלוש (1 מ-5 מהשדה) ו-3 נקודות. שחקן אחר היה נשלח לספסל ביום שכזה, אבל ה"לב והנשמה" של ניו יורק סיים עם 15 ריבאונדים, 6 אסיסטים על 0 איבודים, 4 חטיפות, חסימה ומדד פלוס מינוס 22+, הגבוה בהתמודדות.

דקה לסיום, כשלוח התוצאות הראה 95:99, הארט חטף לוומבי ויכול היה לנסות להגיע לזריקה נוחה במתפרצת, אבל הוא נתן לשעון לרדת. אלה פעולות קטנות שמנצחות משחקים גדולים, זה אופי ששווה אליפות.

אפשר לדבר גם על או ג'י אננובי, לנדרי שאמט, חוזה אלברדו וגם דוס מקברייד שידועים בקשיחות האינטנסיבית שלהם, אבל בעיניי - הצעד הבא הזה שהניקס לוקחים קורה קודם כל בזכות קארל אנתוני טאונס (18 נקודות ו-12 ריבאונדים). מעבר לעובדה שבפלייאוף הנוכחי הוא התפתח לפליימייקר אמיתי, נדמה שהסנטר פשוט עשה סוויץ' בראש והפך משחקן שסופג כל כך הרבה אש על הרכות שלו, לקילר בשני צדי המגרש שלמד לנצל את הגודל שלו ומחפש את המגע.

טאונס עצר את וומבניאמה (26 נקודות, 6 מ-21 מהשדה) על 2 מ-12 בפוזשנים בהם הוא שמר עליו, וברבע השלישי בו הניע את החזרה מפיגור 14 כשהוא השתלט על המשחק, בין היתר עם שני ריבאונדים רצופים בהתקפה (אחד על וומבי) שהסתיימו בנקודות. כש-KAT הופך ל'Dawg', אפשר להגיע הכי רחוק שאפשר.

"הייתי רע אבל אני אמצא פיתרון", אמר וומבניאמה אחרי ההפסד. אני מאמין לו ואני צופה למשחק הרבה יותר טוב שלו בעוד פחות מ-48 שעות, כך שבעיניי הוא לא הבעיה ואין סיבה לדאגה מבחינת אוהדי סן אנטוניו, אך מצד שני – דיארון פוקס...

לפני משחק 1 דיברנו כאן על כך שטאונס ופוקס הם שני השחקנים שהגיעו לקבוצות הללו בטרייד כדי לעזור להביא אליפות, ובמשחק 1 (יש שיגידו גם ברוב הפלייאוף הזה) אחד תרם והשני הזיק. הרכז הפותח של מיץ' ג'ונסון סיים עם 7 נקודות על 3 מ-13 מהשדה ב-38 דקות, כולל 0 נקודות ברבע האחרון, וזה לא היה הדבר הכי גרוע שהוא עשה ברבע המכריע.

הדבר הגרוע ביותר שפוקס עשה ברבע הרביעי (גם ג'ונסון אשם) היה לקחת את הדקות של דילן הארפר (16 נקודות ב-60% מהשדה ו-8 ריבאונדים ב-28 דקות), השחקן אולי הכי טוב היום של סן אנטוניו - ובטוח בפתיחה כשהוביל ריצת 3:20.

הרוקי הפנומנלי סיים את חלקו במשחק 4:04 דקות לסיום בפיגור 4, לאחר ששיחק 3:33 דקות בכל הרבע, ובזמן שנותר פוקס החטיא זריקה נוחה שהייתה יכולה להשוות ל-97:97, ביצע עבירה על מיקל ברידג'ס שהעלה ל-95:99 ואיבד כדור שסגר סופית את הסיפור.

כאן עולה השאלה שסן אנטוניו לא רצתה לשאול: האם הרוקי צריך לקחת את הדקות של האולסטאר? אם התשובה היא כן, ולדעתי היא כן, מקומו של פוקס הקיץ הוא על מדף הטריידים. בכל אופן, כרגע, עם הגרסה הזו של פוקס לספרס יהיה קשה מאוד לנצח ארבע פעמים מתוך שישה משחקים קבוצה שסופרת 12 ניצחונות רצופים – הרצף השני באורכו בתולדות הפלייאוף, לצד סן אנטוניו 1999.