עולם ומלואו: טוני סנל נלחם בשביל המשפחה
אחרי שנים שהסתובב ב-NBA, לכדורסלן יש רק משאלה אחת: עוד חצי שנה כשחקן בליגה, כדי שיוכל לטפל רפואית בשני בניו הסובלים מאוטיזם. על ההתגייסות מטעם הקהל (כולל צ'ארלס בארקלי), הדילמה - וגם על הלקח: מאחורי כל ספורטאי, יש בן אדם. מחוץ למסגרת
(GETTY)
טוני סנל לא ייזכר בתור בשורה מרהיבה בעולם הכדורסל. הילד שגדל בלוס אנג'לס ונבחר בדראפט של 2013, היה בעיקר נווד ספורטיבי - משיקגו, שבחרה אותו, דרך מילווקי, דטרויט, אטלנטה, פורטלנד וניו אורלינס. בכל קבוצה, הממוצעים שלו היו סולידיים לגמרי - "עוד שחקן" בליגת הכדורסל הטובה בעולם, כזה שבא והולך. אבל לאחרונה, סנל התבלט - מסיבות הרבה יותר גדולות מכדורסל.
סנל משחק היום במיין סלטיקס, קבוצת הג'י ליג של בוסטון, וגם שם עושה פחות או יותר את אותו הדבר על המגרש - וכמו כל שחקן אחר בליגה הזו, חולם לחזור לליגה הבכירה. אבל אם אחרים רוצים לחזור כדי להגשים את עצמם, אולי לעלות על מסלול לכוכבות - אצל סנל, ייתכן וזה יהיה עניין של חיים ומוות. במובן הכי מילולי שאפשר.
היום (שישי) זהו היום האחרון שבו אפשר לרשום שחקנים לקבוצות NBA, וזהו יום שסנל מצפה אליו בכיליון עיניים. הסיבה: לסנל יש נכון לעכשיו תשע שנות משחק בליגה, והוא זקוק לשנה עשירית - לא בשביל הכדורסל, כמו בשביל הילדים שלו.
עשר שנות קריירה ב-NBA יהפכו אותו לזכאי לתכנית ההטבות של איגוד שחקני הכדורסל בארצות הברית, מה שיזכה אותו גם בכיסוי רפואי לכל משפחתו - וספציפית, לשני ילדיו, קרטר בן ה-3 וקנזו בן השנתיים, שניהם נמצאים על הספקטרום האוטיסטי. "זה לא קשור אליי", אמר סנל בראיון לעיתונאי ג'ייק פישר, "זה קשור לבנים שלי. זה משהו שאני צריך".
צריך לציין שגם סנל אובחן בעצמו עם אוטיזם, ואף הקים מחנה כדורסל במטרה לייצר שיתוף פעולה בין ילדים על הספקטרום לבין ילדים שאינם. "סנל לא רק מבקש נדבה", נכתב עליו בכתבה של "יאהו ספורטס", "הוא עבד קשה בשתי העונות בג'י ליג, על מנת לשמור על דלת פתוחה למקצוענות, והוא ימלא בשמחה תפקיד ותיק בקצה הספסל של קבוצה כלשהי".
"הוא מקבל ממוצע של קצת פחות מ-13 דקות למשחק עבור מיין סלטיקס, אבל הסטטיסטיקה שלו לא אמורה להיות חשובה. כל קבוצת NBA עם מקום סגל פתוח לא צריכה לשקול להחתים אותו בימים הקרובים, אלא פשוט תתקדם ותעשה את זה. המחווה הקטנה הזו לבדה תאפשר לסנל לקבל את הטיפול הדרוש למשפחתו למשך שארית חייהם".
הסיפור של סנל מציב סוג של דילמה בפני קבוצות ה-NBA: האם להחתים שחקן בן 32, שנמצא בבירור בשלהי הקריירה שלו, רק בשל הסיבות האישיות? במה הבעיות האישיות שסוחב איתם סנל חמורות מבעיות של שחקן אחר, שאולי לא זכה ליחסי הציבור החמים שהכדורסלן קיבל? ומצד שני, האם קבוצה יכולה להתעלם מהנסיבות הקשות, בטח כשלא נדרשת כאן הקרבה מקצועית גדולה מדי?
מי שהתגייס למען סנל הוא כדורסלן העבר והפרשן צ'ארלס בארקלי, ברשת TNT: "ה-NBA היה טוב לכולנו שיושבים כאן, ואתם יכולים לשחק כדורסל ולהרוויח גזיליון דולרים.. אני מקווה שמישהו מכם יחתים את טוני, כדי ששני ילדיו יקבלו טיפול רפואי... אני מקווה שקבוצה תחתים לו עד סוף העונה".
"אני לא יודע הרבה על אוטיזם, אבל אני יודע שזה יקר מאוד להחזיק שני ילדים במצב הזה. אנחנו תמיד מספרים איזו משפחה אנחנו, בואו נחתים אותו". במקביל, פרשן אחר, קני סמית', טען שהקומישינר אדם סילבר צריך לתת את האישור החריג - ולאפשר לסנל לקבל את הביטוח הרפואי, גם אם לא יהיה בליגה.
הפיתרון לשאלה הזו הוא באמת בעיני המתבונן, אבל לדעתי הסיפור הזה מאיר את העובדה שלפעמים אנחנו שוכחים: מאחורי השחקנים, שאנחנו רואים קצת כמו חיילים על לוח השחמט (בטח ב-NBA, שם היחס האנושי לשחקנים שהם לא הקצפת של הקצפת הוא לעתים מחפיר), קיימים בני אדם - עם משפחות ועולם שלם שהם מנסים לקיים דרך הספורט.
פעמים רבות כולנו קלי דעת לגבי הרצון "לשחרר", "לחתוך", "להעיף" שחקנים בגלל טעויות רגעיות - ולשכוח את האלמנט האנושי. את העובדה שמדובר בפרנסה, וכל "שחרור" שכזה - הוא לפעמים טלטלה שעוברת על משפחה וקהילה שלמה שעומדת מאחורי אותו שחקן.
העיסוק בספורט מייצר פעמים רבות סוג של ריחוק, וזה הגיוני. אבל בגלל הריחוק הזה, חשוב שנזכיר לעצמנו בדיוק את זה. ואולי גם נדע להיות קצת יותר אנושיים.