השיא יישבר, אבל לקארים לא יהיה תחליף

בלי להזכיר גילאים וכאלה, אבל בתקופה שאני גדלתי בה, ליגת ה-NBA עבור כולנו התגלמה בשני שמות מוזרים. הראשון היה ד"ר ג'יי (רופא? כדורסלן?) והשני היה קארים עבדול ג'באר (הוא מוסלמי? מה לדת הזו ולכדורסל?). וכדי לחזק את התמה, הגיע אריק איינשטיין, ששר על המים של סן פרנסיסקו שהוא "רואה ד"ר ג'יי קורע רשתות, וקארים עבדול ג'באר נוגע בשמיים". רק אחר כך הגיעו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, ואז הצטרף גם מייקל ג'ורדן ואיתו המהפכה הטלוויזיונית, התקשורתית, הפרסומאית, המותגית, השיווקית והאייקונית.

זו לא כתבה על חייו ופועלו של הסנטר הגדול בכל הזמנים, לא על הדברים שעשה מחוץ לפרקט וגם לא על אספקטים אחרים במשחק שלו, שלא כללו צבירת נקודות. זה על שיא פסיכי, שבכל זאת, איכשהו, כדרכם של שיאים, עומד להישבר.

פרדיננד לואיס "לו" אלסינדור הבן נולד ב-1947 בניו יורק למשפחה נוצרית-קתולית. הוא הוביל את נבחרת הכדורסל של בית ספרו, "פאוור ממוריאל אקדמי", לשלוש אליפויות רצופות בליגה הקתולית העירונית של ניו יורק ול-71 משחקים רצופים ללא הפסד. ב-1968, כסטודנט ושחקן באוניברסיטת UCLA, התחיל לגלות עניין באיסלאם הסוני, עזב את הנצרות והתאסלם. ב-1971 החליף את שמו רשמית לקארים עבדול ג'באר.

הכל היה מוזר וחריג אצלו. קודם כל המראה: 2.18 מ'. שמו הפך לשם נרדף ל"אדם גבוה מאוד". מפחיד אפילו. "תראו את הג'באר הזה, בקושי עובר בדלת", "הג'באר של הכתה, שיעמוד מאחור בתמונת המחזור", "באו אליי איזה שני ג'בארים, ברחתי כמו טיל". כזה. בנוסף, היתה גם הקרחת שהופיע בגיל צעיר יחסית, המשקפיים המוזרים הרחבים שדבוקים לפנים כולל באזור הרקות, ולא רק על האף, ושכמוהם לא נראו קודם לכן בשום מקום.

וכמובן, הזריקה ההיא. "וו שחקים" קראו לה בעיתונות ובטלוויזיית הספורט הצעירה של מדינתינו. ה"הוק שוט" – מן צעד וחצי מוזר עם או בלי כדרור לפני זה, במרחק מטר וחצי עד 5 מטרים מהסל, כשהוא מוציא את הזריקה מפרק כף היד שבקצה זרוע ימין ארוכה וישרה, והדיוק המדהים בו הכדור פוגש רק את התחתית של הרשת. הקואורדינציה, האסטטיקה, הרגש, היעילות. הכל בזריקה אחת שלא בוצעה לפניו וגם לא ממש אחריו, בטח לא בסגנון הזה ובטח ובטח לא ביעילות הזו.

גם היום, 34 שנים אחרי שפרש ממשחק, לא היתה זריקה בטוחה ובלתי ניתנת לעצירה כמו ההוק של קארים. הבאים אחריו, קווין מקהייל והטכניקה המושלמת שלו בצבע, שאקיל אוניל והפיזיות תחת הסל והפייד אוויי של דירק נוביצקי נחשבו לאופן היעיל ביותר לעשות נקודות בענף, אבל מקהייל התקשה מול גבוהים ממנו, את שאקיל אוניל שלחו לקו כדי שיביא משם נקודות ונוביצקי נתקל באתלטים שאתגרו את הזריקה שלו. את זו של קארים אי אפשר היה לעצור: 2.18, עם ניתור ויד באורך של למעלה ממטר (כמה זה יוצא בערך? 3.70 מ'?) מול סל שגובהו 3.05 מ' – לסל לא היה סיכוי. למגן בטח שלא. גדלנו על המוזרות הזו. היום כל ילד זורק בשכונה מחצי מגרש, כמו סטף קארי. בתקופת ילדותי אין אחד שלא זרק זריקות וו, או כמו שכינו אותה אצלינו – "הוקשה".

השבוע יסתיים עידן עבדול ג'באר. השיא אותו ישבור המלך ג'יימס נראה היה עד לפני כמה שנים, ובמשך עשרות כאלה, כמשהו בלתי שביר. מי עוד ישחק באפקטיביות עד גיל 42? מי יוכל לייצר זריקה כל כך יעילה שגם בגיל מופלג תניב נקודות בכמות מכובדת כמו שקארים ייצר גם בשלהי הקריירה שלו? אבל אז נוספו אלמנטים שונים למשחק, כולל, כמובן, שינוי החוקה ועיצוב הענף בגרסתו האמריקאית שמקדש התקפה ומספרים סטטיסטיים מפלצתיים, מהירות המשחק עברה לקצב הטיק-טוק והקונגלומוראט שמכיל את הכל הלך על פורמט שעוסק בעיקר, ולפחות עד הפלייאוף, בייצור בידור להמונים וכסף למפיקים.

אז לברון הגיע. כמגשר בין העולמות, כתופעת כדורסל הוורסטילית מכולם, כסופרמן שמשועבד לשימור גופו בכל האמצעים הכשרים להארכת שנותיו וביצועיו על הפרקט ופיתוח יכולותיו עד קצה גבול היכולת. הוא לא לבד בעידן הזה (טום בריידי, כריסטיאנו רונאלדו), אבל כן בפסגת התחום בענף שלו. אם כל הפסגות. הקווים המשותפים לעבדול ג'באר וללברון ג'יימס הם, שמעבר לזה ששניהם מגיעים לסקור המטורף כשחקני לוס אנג'לס לייקרס, זה ששניהם היו שם דבר בקנה מידה לאומי ובינלאומי עוד כשחקני תיכון ושניהם מגיעים לסקור של 38,387 הנק' ויותר אחרי 20 שנות קריירה. וזהו בערך.

ניתן להעריך את ההישג של קארים יותר מאשר מזה של לברון מכמה טעמים: דבר ראשון, לברון היה שחקן NBA כבר בגיל 18, לאחר שדילג על לימודים וכדורסל במכללה. זאת אומרת שקארים הגיע למספר הנקודות המופלג כשהיה בן 42, לאחר ששיחק 3 עונות ב-UCLA כך שממוצעיו ירדו בשלהי הקריירה שלו (קשה להאמין שלברון, אם ישחק עד גיל 42, יגיע ל-30 נקודות בממוצע למשחק, כמו שהוא מציג העונה). דבר שני, קארים, בהיותו סנטר, לא זרק מחוץ לקשת השלוש, בטח כשבשנות הקריירה המקצוענית הראשונות שלו, למעשה בחציין הראשון, לא היה בכלל קו שלוש נקודות! (נכנס ל-NBA רק בעונת 1979/80). לברון היה ועודנו הרבה יותר ורסטילי בצבירת נקודות, עם יכולת קליעה מבחוץ שלא היתה לקארים ועם יכולת הורדת כדור וחדירות אותן לא ביצע עבדול ג'באר כלל ועיקר.

קארים לא הוביל את הכדור והיה צריך שזה יגיע אליו דרך אחרים. לברון שיחק במשך שנים, ועדיין עושה זאת כמוביל כדור ומקבל החלטות. עבדול ג'באר פרש לאחר 1560 משחקים ב-NBA, בעוד שלברון יעבור אותו במניין הנקודות לאחר 1410 משחקים (ב-150 משחקים פחות, שזה כמעט שתי עונות מלאות ללא פלייאוף, או קצת יותר מעונה וחצי עם פלייאוף שבו הולכים עד הסוף) וממוצע של 2.6 נקודות יותר משל קארים פר משחק (27.2 לעומת 24.6).

קארים שיחק בעידן שבו הסקור הכללי של קבוצות היה נמוך בהרבה (בכמעט 20 נק' לקבוצה מתחילת שנות ה-70, שנות השיא בקריירה של קארים) ממה שקורה בשנים האחרונות. בשנות שלטונו של הענק מניו יורק, שנות ה-70 וה-80, חוקי המשחק היו אחרים והשיפוט החמיר פחות בצורה משמעותית עם ההגנות. עידן שבו נתנו להרביץ, עבירה היתה צריכה להיות אגרסיבית באופן מיוחד, מיעטו לשרוק לעבירות טכניות וקידשו את ההגנה לא פחות מאשר את ההתקפה. במילים אחרות, היה יותר קשה לצבור נקודות אז מאשר היום.

קארים היה ועודנו אישיות אקטיבית בכל מה שקשור לזכויות אדם, בטח זה השחור, שגריר של רצון טוב. ב-2016 העניק לו נשיא ארה"ב דאז, ברק אובאמה, את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה במדינה. לברון ג'יימס ידוע בתרומתו לקהילה, בטח בזו בה גדל באקרון, אוהיו. שניהם היו ועדיין גדולים מהמשחק, השמיעו ומשמיעים את קולם בעיניינים פוליטים וחברתיים, שניהם השתתפו בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע ושניהם היו ועדיין הפנים של הליגה הטובה בעולם, במשך עשורים שלמים. מבחינת כדורסל נטו, בסופו של יום מדובר בשניים מעשרת השחקנים הטובים והדומיננטיים בכל הזמנים. יש שיגידו בחמישייה הראשונה. בצדק.

לדור ההוא, שלא ישכח את הענק הממושקף, זכיתם. חוויתם בשטח או על המסך את תופעת הספורט המטורפת שידענו, בזמן אמת. לדור הנוכחי, בני ה-40 ומטה, תמשיכו לעקוב אחר לברון ג'יימס והקריירה המטורפת שלו, כולל שיא נקודות בלתי נתפס ששם אותו לבד על גלקסיית הכודורסל בתחום הזה. אבל מדי פעם תשתמשו באמצעים הטכנולוגים שיש היום כדי לצפות בחייזרות, בקסם, בפריקיות האסטתית ביותר של הכדורסל תוצרת האיש והאגדה, שאולי נפרד השבוע משיא מטורף, אבל לנצח ישאר זה שנגע ראשון בשמיים, עבור הענף שכולנו כל כך אוהבים.