האדם מתכנן תכניות: סמית' הרס לקליבלנד
קליבלנד עשתה כמעט הכל נכון ולברון היה גדול מהחיים, אבל לך תסמוך על הראש של ג'יי אר סמית' במאני טיים. הווריירס גירדו ניצחון למרות KD, קרי החל במסע ל-MVP של הגמר
אנשים מתאמנים כל חייהם. אוכלים נכון, עובדים נכון, לומדים להקפיץ ולקלוע ולרוץ למקומות הנכונים, לעשות התקפה והגנה ברמה הגבוהה בעולם. עוברים 82 משחקים. עוברים את הסיבוב הראשון, את השני ואת השלישי. באים עם תכנית משחק לא רעה, שעובדת נהדר. מקבלים את המפלצת העונה לשם לברון ג'יימס במלוא הדרו.
ואז בא בנאדם, לוקח ריבאונד, לא סגור על התוצאה, לא יודע אם מישהו יזעיק טיים אאוט ויציל אותו מעצמו. וזהו, הכל הולך לפח, ההפתעה נעלמה כלא הייתה וסדרת הגמר נראית בדיוק כמו שהייתה אמורה להראות לפני שהחלה, רק הדרך לשם לא עברה מנקודה A לנקודה B, אלא עשתה קודם כל סיבוב גדול בנקודות J ו-R.
כולנו חששנו בימים האחרונים מסדרת גמר חד צדדית. עיקר החשש היה שמשחק של 20 הפרש לטובת הווריירס יגרום לקליבלנד להבין שאין לה ממש בשביל מה להילחם, כי פערי הרמות בשמיים. אז לפחות זה לא קרה, ולמרות שהקאבס כנראה מותשים, מנטלית ופיזית, כבר אחרי 53 הדקות הראשונות, הם גם יוצאים עם תחושה שהשד לא עד כדי כך נורא.
ב-2015 הם הפסידו באורקל ארינה, עם דייויד בלאט ועם שיא פלייאוף של 44 נקודות מצד לברון ג'יימס, את המשחק הראשון אחרי הארכה כואבת (2:10 לווריירס), אבל לקחו את השני בהארכה ואפילו השלימו מהפך בסדרה ההיא. גם הפעם שיא פלייאוף של המלך לא עזר, אבל יש מצב שעוד נקבל קצת אקשן בהמשך הדרך.
קווין לאב חזר לחמישייה ונראה מצוין ברבע הראשון, מה שהשאיר מאחור את הדאגות לגבי התגובה שלו לזעזוע המוח שחטף לפני כשבוע במשחק 6 מול הסלטיקס. טיירון לו השאיר גם את טריסטן תומפסון בחמישייה, אבל בניגוד למפגשים האחרונים מול בוסטון, נגד הווריירס השילוב של TT ממש לא עבד והוא נתקע בלי זריקה במשך שמונה הדקות הראשונות.
אפשר לומר על לו ועל יכולות האימון שלו הרבה דברים, אבל להיות גמיש הוא יודע מצוין ובמהרה הוא עבר ללארי נאנס ג'וניור, שהיה נהדר ב-19 הדקות שלו וסיים אותן עם 9 נקודות ו-11 ריבאונדים, 4 מהם בהתקפה. הקפיציות שלו מתאימה הרבה יותר להתמודדות עם הגבוהים של גולדן סטייט וזה משהו שלו והקאבס בהחלט יכולים לקחת עמם למשחק 2, כאשר גולדן סטייט תצטרך לעשות התאמות.
את ההתאמות הללו התחלנו לראות כבר אחרי ההפסקה, כאשר סטיב קר חזר לפרקט עם ג'בייל מגי במקום קוון לוני. הקאבס הובילו 12:25 בריבאונדים ברבע הראשון, כולל 0:7 בריבאונד התקפה וקר הבין שהוא חייב לאזן מעט את המצב הזה.
כצפוי, קליבלנד הסתערה על כל ריבאונד התקפה במטרה להאט כמה שניתן את המשחק ולייצר לעצמה התקפות של 45 שניות. החשבון פשוט: ככל שהכדור יותר אצלה, ובעיקר אצל לברון, ככה הוא פחות טס קדימה על ידי הווריירס. השילוב של מגי אכן יצר איזון מסוים ובשש דקות הסנטר קלע שני סלים קלים וסיפק כמה פוזשנים מצוינים בהגנה מול לברון ולאב, אלא שמגי, כמו תמיד, יוצא מאיפוס אחרי מהלך אחד חלש והחטאת הדאנק המגוחכת שלו הייתה הסימן של קר להחזיר אותו לצינון על הספסל.
למרות משחק רע מחוץ לקשת (10 מ-37), קליבלנד התמודדה בגבורה עם כל מה שגולדן סטייט השליכה לעברה. פעם אחר פעם במחצית השנייה נדמה היה שהווריירס מצליחים לייצר מומנטום קטן, אבל לברון דאג לעצור את זה בזמן. הרבע השלישי של גולדן סטייט היה מושלם לפרקים, לכל אורך העונה ובעיקר מול יוסטון בגמר המערב, אך הפעם, אחרי שהם קפצו ליתרון 7 בעזרת מגי, לברון היה שם.
קינג ג'יימס עושה הרבה דברים גדולים, אבל הגדול מכולם הוא אולי ההבנה שלו מתי צריך להשתלט על המשחק. ברגע שגולדן סטייט עלתה לפלוס 7, הקאבס לקחו פסק זמן (9:02 לסוף הרבע השלישי). בשלוש הדקות וחצי הבאות, עד לפסק הזמן של קר, לברון קלע 7 נקודות ומסר את האסיסט לתומפסון לסל השדה הנוסף, בדרך לשוויון.
ועדיין, עם כל העבודה הקשה של לברון, ועם כל המשחק הטוב יחסית של לאב, נאנס, אפילו ג'יי אר סמית' עד הטעות הדבילית בסיום הזמן החוקי, בטח ג'ף גרין שסיפק הגנה לא רעה בכלל מול קווין דוראנט, זה נשאר צמוד. פשוט כי לווריירס יש כל כך הרבה יותר כלים מאשר לקאבס.
במחצית הראשונה למשל, זה היה סטף קרי. לפני הסדרה, כולם הניחו שהווריירס הולכים לקחת עוד אליפות ואחד הנרטיבים הבולטים היה "האם קרי סופסוף יזכה ב-MVP של הגמר?". ב-2015 הוא היה בינוני וטרי במעמד ואיגודאלה שמר נהדר על לברון ולקח. ב-2017 זה היה דוראנט שהלך ראש בראש עם המלך, ניצח ולקח. השנה הזו אמורה להיות השנה של סטף וככה זה נראה בפתיחה.
הוא היה הראשון שנכנס למשחק, עם כמה מהלכים אגרסיביים בהתקפה. הוא קלע במחצית הראשונה הרבה יותר טוב ממחציות ראשונות קודמות והוא ירד להפסקה עם שלשת מומנטום משוגעת ונהדרת ועם 18 נקודות. וכשסטף מתעייף לכמה דקות, דוראנט נכנס וברבע השלישי, הטוב ביותר של הווריירס גם במשחק הזה, הוא קלע 10 נקודות (אחרי 11 בכל המחצית הראשונה ורק עוד 5 ברבע האחרון ובהארכה גם יחד).
סביר להניח שדוראנט למד כמה דברים מהמפגש מול גרין הלילה והוא יישם אותם במשחק 2. קשה להאמין שהוא שוב יתקע על 26 נקודות ב-8 מ-22 בלבד מהשדה ו-1 מ-7 לשלוש. למזלו, הוא גם ניצל מעבירת תוקף שאולי הייתה מפסידה את המשחק. ואחרי כל זה, אם סטף שוב יתעלה בעוד משחק או שניים, ה-MVP יילך אליו. הלילה היה הצעד המוצלח הראשון לשם.
לשתי הקבוצות יש עכשיו כמעט שלושה ימים לנוח, יום אחד יותר ממה שהיה להם בחמשת המשחקים האחרונים של הגמרים האזוריים. אחרי ההארכה המתישה, כולם יזדקקו לכך, בעיקר לברון, שבפעם השנייה ברציפות שיחק 48 דקות ובהארכה כבר לא עמד בקצב ולא קלע סל שדה בארבעה ניסיונות.
גם הדם הרע בין הקבוצות לא איחר להגיע. נכון, אין כאן לייקרס - סלטיקס של שנות ה-80, אפילו לא מיאמי - ניקס של שנות ה-90, אבל אחרי כל כך הרבה מפגשים במעמד כל כך מחייב, העצבים כבר רופפים וטריסטן תומפסון סירב לקבל את הניג'וסים של דריימונד גרין ותקע לו את הכדור בפרצוף בשניות הסיום.
זה מבטיח לנו משחק 2 חם מצד דריימונד, שינסה להמשיך להוציא את הקאבס מריכוז ואיפוס. הווריירס יודעים שקליבלנד לא תחזור מולם מ-2:0, היא לא תנצח אותם בארבעה מחמישה משחקים כמו שעשתה לבוסטון, ולכן המשחק הבא הוא באמת על כל הסדרה. ניצחון של גולדן סטייט, ואפשר להתחיל לצנן את השמפניות.