דז'ה וו: גולדן סטייט "חיקתה" את קליבלנד

הסגנון שונה, כל כך שונה. אבל הדרך דומה, כל כך דומה.

קליבלנד התייצבה אתמול למשחק שביעי ומכריע בבוסטון, עם שחקן חשוב שלה בחוץ ושחקן עוד יותר חשוב של היריבה בחוץ. היא הגיעה למשחק השביעי הזה אחרי ניצחון ביתי שהשאיר אותה בחיים. היא נקלעה לפיגור מוקדם וברבע השני הייתה בבור דו ספרתי.

אפילו התוצאה הייתה כמעט זהה בשלב מסוים. אבל היא נשארה קרובה, מספיק קרובה כדי להריח דם ברבע השלישי ולזהות את הרגע לתקוף. וכשהיא תקפה, המארחת, חסרת הניסיון והפתרונות, המשיכה להפציץ שלשות ולהחטיא בלי הכרה, עד שהמשחק ברח.

הגורלות של גולדן סטייט וקליבלנד נקשרו בארבע השנים האחרונות לנצח. משתי קבוצות שמעולם לא הטרידו אחת את השנייה, הן הפכו ליריבות הכי גדולות במילניום הזה ב-NBA והלילה, הן הפכו לראשונות בתולדות ארבע הליגות הבכירות של ארצות הברית שנפגשות בארבעה גמרים רצופים. רק סמלי שהן עשו זאת בדיוק באותה הדרך.

גולדן סטייט ידעה בדיוק מה הולך להגיע מולה. האמת שכל מי שראה את משחק 7 בגמר המזרח ידע. הטירוף של הקהל בדקות הראשונות הספיק ליוסטון, בדומה לבוסטון, כדי לייצר אנרגיה שתייצר יתרון. פי ג'יי טאקר, בפלייאוף אדיר, נלחם כמו אריה וקטף 5 ריבאונדים מהירים בהתקפה, קאפלה שהועלם לחלוטין במשחק 6 השתלט על הצבע וייצר נקודות קלות וקליי תומפסון איבד את הראש בפתיחה וביצע שלוש עבירות מהירות. לרגעים, נדמה היה שהרוקטס יכולים לברוח באמת.

אלא שחסרונו של כריס פול שוב התגלה ברגעים בהם האנרגיות הללו החלו להירגע מעט והמשחק התייצב. מייק ד'אנטוני ניסה לאלתר כבר מהפתיחה וזרק למגרש ברבע הראשון שני שחקנים שהיו לחלוטין מחוץ לרוטציה שלו, אך כן מחזיקים בניסיון בפלייאוף: ריאן אנדרסון וג'ו ג'ונסון.

"איסו ג'ו" הספיק להיות על המגרש 5 דקות והיה סביר, אבל ד'אנטוני לא מאמין בו מזמן כבר והניסוי שהביא אותו ליוסטון במהלך העונה כשל לחלוטין. לעומת זאת, ב-8 הדקות של אנדרסון על המגרש (הוא חזר לקצת גם ברבע השלישי), הוא ביצע שלוש עבירות והרוקטס היו במינוס 12 נקודות. ברור שמדובר בנתון בעייתי, אבל לא היה קשה לראות אותו רודף, חסר אונים, אחרי כל מיני חסימות לסטף קרי עד שהוא חוטף עוד שלשה על הראש.

וכך, ד'אנטוני נשאר בלי שום אופציות. ג'רלד גרין שיחק 21 דקות מהספסל וקלע 3 נקודות ב-1 מ-7 מהשדה. אלה היו 3 הנקודות היחידות שהרוקטס קיבלו מהספסל שלהם, בעוד כל שחקני החמישייה מלבד קאפלה רושמים לפחות 40 דקות. וכשהעייפות מתחילה להשפיע, השלשות מתחילות ליפול בצד הלא נכון של הטבעת.

שוב, בול כמו אתמול, ההחטאות הבלתי פוסקות מחוץ לקשת הרגו את המארחת. 27 שלשות רצופות החטיאה יוסטון, שקלעה רק פעם אחת מחוץ לקשת ב-35 הדקות האחרונות של המשחק. זה הוביל לריבאונדים ארוכים, שסידרו לגולדן סטייט 6:23 מוחץ בנקודות ממתפרצות וזה הוביל לתסכול ולחוסר ריכוז אצל הרוקטס. זה, בתוספת כמה פספוסים של השופטים, כל מה שסטף קרי היה צריך בשביל להרוג את המשחק עם כמה דקות טובות ברבע השלישי.

סטף נשען המון על דוראנט בסדרה הזו. הוא נתן ל-KD להיכנס למשחק במחצית הראשונה ולהשאיר את הווריירס קרובים ואז השתלט על הרבע השלישי בכמה משחקים וחיסל את הרוקטס. קשה לאוהד הנייטרלי לקבל את המצב הזה, בו שניים מהשחקנים הטובים בעולם מורידים הילוך לדקות ארוכות בידיעה שיש מי ששומר עליהם. כשרואים את מה שלברון עושה, לבד לגמרי, זה לעיתים מתסכל. אבל זו בדיוק הסיבה בגללה דוראנט הלך לווריירס לפני שנתיים ואם בעוד שבוע-שבועיים יהיו לו שתי טבעות על היד, אז כל הביקורות יוכלו ללכת לעזאזל.

עוד נרחיב על הווריירס בימים הקרובים כמובן, לקראת הגמר אליו יגיעו כפייבוריטים ברורים. אז בינתיים, כמה מילים על מי שסיימה את העונה הלילה, יוסטון.

המשפט הכי מפורסם אולי בספר "מאניבול" שייך לגיבור הראשי בילי בין, שאומר "החרא שלי לא עובד בפלייאוף". בפוסטסיזן יש מדגם קטן מדי ולא תמיד מייצג של המספרים ואין "big data", אז יום אחד גרוע יכול לעלות לך ביוקר.

הרוקטס סיפקו עונה סדירה חלומית, הטובה בתולדות המועדון. כשהיו להם מספיק משחקים כדי שהמספרים יתיישרו, הם עשו בדיוק את מה שצריך. הבעיה היא שבפלייאוף, כמו שיעיד גם הג'נרל מנג'ר של יוסטון, דריל מורי, מתלמידי המאניבול, אין מספיק משחקים.

כשהשלשות לא נכנסו, שוב ושוב ושוב, יוסטון הייתה צריכה משהו אחר מד'אנטוני. היא הייתה צריכה שינוי סגנון, כי כל הזריקות שהיא לקחה באזור הצבע בדקות הללו עבדו היטב (28:56 לטובתה בנקודות בצבע בסיום). אבל כמו שקרה לו ביותר מדי סדרות מלחיצות בעבר, ד'אנטוני לא הצליח להגיב. הוא מאמן טוב, אבל אולי יוסטון צריכה מישהו אחר בשביל לעשות את כל הדרך לתואר.

כנ"ל גם לגבי ה-MVP שבדרך, ג'יימס הארדן, שבהיעדרו של כריס פול גילה שוב כמה קשה לו להיות מוביל הכדור המרכזי למשחק שלם. הארדן לא מצליח לשמור על ריכוז במשך 48 דקות. הוא מאבד את השחקן שלו בהגנה בלי סוף והוא מאבד כדורים שטותיים בהתקפה בלי סוף.

לאורך כל השנה היו שמועות על יוסטון כאופציה ללברון, אם אכן יעזוב את קליבלנד. זה נשמע קצת הזוי, אבל יכול להיות שזה דווקא החיבור הכי נכון, מישהו שיהיה מספר 1 ויאפשר להארדן להיות מספר 2. אם הרוקטס הצליחו, כנגד הרבה תחזיות, לשלב היטב את כריס פול, הם יכולים לעשות זאת גם עם השחקן הטוב מכולם.

בכל מקרה, המשימה הראשונה של יוסטון לקיץ היא להחליט מה קורה עם כריס פול וכמה כסף נותנים לו בגיל 33. המשימה השנייה תהיה למצוא פראיירית שתיקח מהם את ריאן אנדרסון. השלישית תהיה לנסות להשאיר את קלינט קאפלה, אך לא בטוח שזה אפשרי. בקיצור, עוד קיץ משוגע הולך לעבור על הרוקטס, שהיו הכי קרובים בשנתיים של דוראנט להעיף את גולדן סטייט ואולי היו עושים זאת בלי הפציעה האכזרית של פול, שהגיע הכי קרוב לבאר בקריירה שלו, ושוב לא שתה ממנה.