יש עם מי לצאת לקרב: לברון זכה לעזרה במשחק 4
במחצית הראשונה, כשתומפסון וקורבר נתנו עבודה, הקאבס נראו כמו המעצמה מהשנתיים הקודמות. אחרי ההפסקה בוסטון אולי הבינה כמה דברים חשובים לקראת משחק 5 הקריטי
מזל טוב לכל מי שחיכה בסבלנות: המשחק השביעי (!) בגמרים האזוריים סופסוף נגמר בהפרש חד ספרתי.
וברצינות, אחרי שבוע וחצי של מה שאמורות להיות שתי סדרות מרתקות וצמודות, נשארנו גם הלילה בעיקר עם ה"מרתקות", כי למרות שבוסטון לא נשברה הפעם, היא לרגע לא איימה על הניצחון של קליבלנד וכעת, כל הפנים למשחק הקריטי בעוד יומיים בעיר השעועית.
אז מה היה לנו הלילה? קודם כל, שתי מחציות שונות לחלוטין. במחצית הראשונה, שתי הקבוצות המשיכו בדיוק מהמקום בו נעצרו במשחק 3: קליבלנד קולעת כמו מטורפת, בוסטון לוקחת זריקות רעות ונקלעת לבור גדול מדי בשביל קבוצה שחסרה את שני השחקנים הכי מוכשרים שלה.
כדי לא לדבר שוב על לברון ג'יימס, כי מה כבר יש לומר על שחקן ש-44 נקודות הפכו לעניין סטנדרטי עבורו, נדבר על שני השחקנים האחרים שהובילו את הקאבס במחצית הראשונה ל-68 נקודות, תצוגה התקפית שהזכירה את הקבוצה הגדולה של השנתיים האחרונות ופחות את זו המקרטעת של העונה.
ראשית, טריסטן תומפסון. TT לא היה בעניינים בכלל בתחילת הפלייאוף הזה, בין היתר בגלל פציעה בברך, בגלל הלידה של בנו ובגלל הקלטת הלוהטת שהתפרסמה ובה הוא נראה בוגד באשתו, קלואי קרדשיאן. בחמשת המשחקים הראשונים מול אינדיאנה הוא שיחק בסך הכל תשע דקות וקלע 0 נקודות ב-0 מ-0 מהשדה ו"קללת הקרדשיאנס" חגגה. רק במשחק 7, בייאושו, טיירון לו נתן לסנטר שלו את הבמה וקיבל ממנו הופעה משלימה מושלמת ללברון, כזו שעזרה לקאבס לגרד את הכרטיס לשלב הבא.
מול טורונטו, אחרי המשחק הראשון הצמוד, לו שוב חצי ויתר על תומפסון, אבל הוא נזכר בו מחדש אחרי התבוסה במשחק 1 בבוסטון. כבר במשחק השני בסדרה תומפסון נראה טוב ועזר לקליבלנד לברוח לפער דו ספרתי, אך נחלש כמו כל הקבוצה במחצית השנייה. בשני משחקי הבית לעומת זאת, ובעיקר הלילה, הוא כבר השתלט לחלוטין על המאצ'-אפ מול אל הורפורד, ששוב סובל ממנו כמו בכל השנים הקודמות. אם בהתחלה סטיבנס סירב לשנות את הרוטציה ורצה לראות קודם מה וכמה תומפסון מסוגל לתרום, הרי שהלילה, אחרי שקליבלנד שוב מחצה את את הסלטיקס ברבע הראשון, המאמן כבר הבין שאין לו ברירה.
מלבד תומפסון, התרומה המרכזית השנייה ללברון הגיעה מכיוונו של קורבר. גם הוא, בדומה למשחקים קודמים בסדרה, בלט בעיקר במחצית הראשונה, בה גם קלע את כל 14 הנקודות שלו, שהיוו המשך ישיר להופעה המעולה במשחק 3. קורבר פתח עם 4 זריקות מדויקות, כולל כמה שלשות שלא אפשרו לסלטיקס להתקרב ברבע השני ובשלב מסוים עמד על 9 מ-9 מהשדה בשני משחקי הבית.
במחצית השנייה לעומת זאת, גם קורבר וגם תומפסון התעייפו, יחד עם כמעט כל הקאבס, כאשר העבירה החמישית המוקדמת של קווין לאב, במשחק רע במיוחד, לא עוזרת. כאשר ג'יי אר סמית' נשאל לפני משחק 3 האם המנוחה הארוכה, ארבעה ימים, הייתה טובה לקליבלנד, הוא ענה: "כן, כי אנחנו זקנים" וכידוע, בכל צחוק יש גם קצת מציאות.
במחצית השנייה קליבלנד קלעה רק 43 נקודות. בניגוד למשחק הקודם, שהיה גמור במהרה, הפעם הקאבס באמת היו זקוקים לכל נקודה כי בוסטון כל הזמן נשארה בטווח סביר ליצירת ריצה וקאמבק. לברון החזיק את קליבלנד לבד לגמרי במחצית הזו, עם 22 מתוך 43 הנקודות, יותר מחצי.
זה גם הנתון שיכול לעודד את הסלטיקס יותר מכל לקראת החזרה הביתה. בוסטון נראתה נורא במשך מחצית וחצי בקליבלנד, המשך ישיר ליכולת שלה ברוב משחקי החוץ בפלייאוף הזה. התרגלנו מהסלטיקס בשבועות האחרונים ליותר מזה, לטוב מדי אולי, אבל בסופו של דבר צריך לזכור שאין להם יותר מדי כלים בסגל הפצוע הזה.
מה שכן יש להם זו את היכולת להתאמות, ואת הביתיות והם יצטרכו את שני הדברים הללו במיטבם במשחק הקרוב. צמד משחקי החוץ בקליבלנד מזכיר לא מעט את השניים שהיו לסלטיקס בסיבוב הראשון במילווקי. גם אז הם יצאו לוויסקונסין ביתרון 0:2, חטפו תבוסה מביכה במשחק הראשון והיו בפיגור 16 בהפסקה של המשחק השני.
בניגוד למשחק הלילה, במשחק 4 מול הבאקס הצליחה בוסטון לחזור ואפילו להוביל בשניות הסיום (מה לעשות, למילווקי אין את לברון), אבל סל ניצחון דרמטי של יאניס קבע 2:2. אחרי אותו משחק, כתבתי כאן שסטיבנס הבין כמה דברים במחצית השנייה ההיא ויוכל ליישם אותם במשחק 5 וזה אכן מה שקרה, כאשר הסלטיקס ברחו כבר ברבע הראשון והובילו כמעט לכל אורך המשחק.
עד עכשיו ראינו סדרה מאוד מאוזנת, עם משחקים מאוד לא מאוזנים. שתי הקבוצות שמרו די בקלות על הבית שלהן והלחץ עובר לבוסטון, כי הפסד במשחק 5 יחסל את העונה שלה כמעט סופית. השאלה אם נקבל שוב לברון נגד העולם או שהרול פליירס של קליבלנד יצליחו להביא את היכולת מהבית גם לדרכים.