בום או כלום: על הפיטורים של דוויין קייסי מטורונטו
בתקופה בה שתי קבוצות שולטות בליגה, "שיפולי הצמרת" הם המקום הכי גרוע להיות בו. לכן, למרות העונה הטובה בתולדותיה, טורונטו נאלצה להיפרד מהמאמן שלה
ב-22 בינואר 2016, דייויד גריפין הפך לאויב ישראל, לאנטישמי מספר 1. הג'נרל מנג'ר של קליבלנד פיטר את מאמן הקבוצה, דייויד בלאט, למרות שהקאבלירס הובילו את המזרח באותה עת עם מאזן מצוין של 11:30. את הצעד שלו הסביר גריפין בין היתר בכך שהביט בקבוצה שלו היטב, ולא ראה מועדון שמסוגל לזכות באליפות.
שנתיים וחצי חלפו ודוויין קייסי, שלא סתם הוביל את המזרח באמצע העונה, עם לברון ג'יימס בסגל שלו, אלא סיים במקום הראשון במזרח כולו, בלי לברון ועם שיא מועדון בטורונטו, 59 ניצחונות, קיבל את הודעת הפיטורים שלו מהנשיא מסאי יוג'ירי. זה קרה כי יוג'ירי, איש כדורסל חכם וחד לא פחות מגריפין, התבונן כנראה בקבוצה שלו אחרי הסדרה המשפילה מול אותה קליבלנד השבוע וחשב לעצמו שאין לו מול העיניים מועדון שיכול לקחת אליפות.
וכך, הפיטורים של קייסי הפכו מעוד צעד למשהו שמסמל מגמה הרבה יותר גדולה בליגה של היום. האמריקאים אוהבים לקרוא לזה "boom or bust". או שאתה לוקח אליפות, או שזה לא מספיק טוב. אין באמצע יותר.
המגמה הזו מתרחשת בגלל שבשנים האחרונות, קבוצות איבדו תקווה. השליטה האדירה של לברון במזרח וזו של גולדן סטייט במערב הפכה את שיפולי הצמרת של הליגה למקום הכי גרוע להיות בו כרגע, ולשם בדיוק קייסי הביא את טורונטו העונה.
במקום לבחון את הראפטורס דרך ההצלחה הגדולה של העונה הסדירה, הצלחה שגרמה לאולם שלהם להיות מלא עד אפס מקום ולעיר להאמין בקבוצה לראשונה מאז הנטישה של וינס קרטר וטרייסי מקגריידי, הצלחה שגרמה לקבוצה לנצח סוף כל סוף משחק 1 בסדרת פלייאוף ולהשאיר לפחות חלק מהשדים מאחור, הצלחה שגרמה לקבוצה להתמודד בצורה מרשימה עם מדורגת 8 סופר מוכשרת כמו וושינגטון, ולסגור את הסדרה כמו גדולה עם ניצחון חוץ, טורונטו של קייסי, והמאמן עצמו, נבחנו רק ביחס ללברון ג'יימס, וזה די לא הוגן.
קייסי לא סתם עשה עבודה טובה העונה, הוא עשה עבודה כל כך טובה עד שבעוד כמה שבועות הוא יוכרז ברוב קולות די ברור כמאמן העונה. האחרון שזכה בתואר מאמן העונה ופוטר היה ג'ורג' קארל ב-2013 וגם שם זה קרה מיד אחרי הדחה כואבת בסיבוב הראשון, מול... הווריירס. אבל זה גם קרה כי הנהלת דנבר לא הייתה יכולה לסבול יותר את קארל הבעייתי, ממש לא המצב בין יוג'ירי לקייסי, האהוב מאוד בטורונטו.
הבעיה כאמור, הייתה בהתנפצות היחס שבין התקוות למציאות. לכל אורך העונה קליבלנד קרטעה וטורונטו שעטה. לכל אורך העונה, הראפטורס האמינו שהנה, זה הגיע, הם סופסוף הולכים להשאיר מאחוריהם את לברון ג'יימס. אם טורונטו הייתה מפסידה בשבעה משחקים את הסדרה הזו, אולי אפילו בשישה, קשה להאמין שקייסי היה מפוטר. אבל זה היה כל כך מוחץ וכואב, שהאינסטינקט והרגש גברו על ההיגיון, משהו שהג'נרל מנג'רים הטובים ב-NBA, לא נותנים שיקרה להם בדרך כלל.
כי אם נסתכל על הסדרה הזו, נראה שאת משחק 1 טורונטו הייתה חייבת לנצח (היא הפכה בו לקבוצת הפלייאוף הראשונה אי פעם שמפסידה משחק בו לא פיגרה אפילו לשנייה לכל אורך הזמן החוקי!), במשחק 2 לברון סיפק את אחת ההצגות האינדיבידואלית הגדולות בקריירה שלו עם שורת הפיידאוויז המופרעים שלו, במשחק 3 הראפטורס עשו קאמבק יפה ונראו בדרך הנכונה לקראת ההארכה עד שלברון הוציא להם את הנשמה (קייסי אפילו היה מספיק אמיץ ומבריק כדי לספסל את דרוזן לכל אורך הרבע האחרון) ורק במשחק 4, טורונטו כבר הרימה ידיים. מה לעשות, לאנשים יש נטייה לזכור רק את הסוף.
הפיטורים של קייסי כנראה לא יפטרו את הבעיות בטורונטו. אחרי שפיתחו מצוין את דרוזן והשלימו אותו היטב עם התוספת של לאורי, הראפטורס הלכו על כל הקופה עם הצירוף של סרג' איבקה באמצע העונה שעברה, והקופה נשברה להם.
לטורונטו יש כמה התחייבויות משוגעות לשנתיים הקרובות, 127.5 מיליון בעונה הבאה ומשהו באזור ה-125 עד 132 בעונת 2019/20 (תלוי בכל מיני אופציות) ורק אחר כך היא תוכל להיפרד מלאורי, שבגיל 32 ועם חוזה עצום, אף אחד כנראה לא ירצה לקחת בטרייד. שלא לדבר על איבקה ונורמן פאוול, עם אפס (או מינוס) התרומה שלהם, אשר הולכים להרוויח ביחד למעלה מ-30 מיליון בכל אחת משתי העונות הקרובות ויסנדלו לחלוטין את האפשרויות של הראפטורס להשתנות.
תוסיפו לכך את "הבעיה" שיצר קייסי, קבוצה שגילתה שהיא רחוקה מהאליפות בדיוק כמו שהיא רחוקה מבחירת דראפט גבוהה שיכולה לשדרג אותה באמת, קבוצה שתקועה באמצע, ותקבלו את הסיבה לייאוש, שהוביל לפיטורים.
אז מה הלאה? מייק בודנהולצר, שעזב את אטלנטה ואחר כך ויתר על הג'וב בפיניקס, נראה כמו המועמד הכי מבטיח לקחת את הקבוצה הזו. קואץ' באד עשה עם אטלנטה לפני כמה שנים פחות או יותר את מה שקייסי עשה השנה עם טורונטו (60 ניצחונות ומקום ראשון במזרח בעונת הבכורה של בלאט בקליבלנד) ואיך זה נגמר? עם סוויפ מול לברון, שבדיעבד הוביל את הקבוצה המרתקת ההיא של ההוקס להתפרק די מהר מכל הנכסים שלה ולרדת לקרקעית הליגה במטרה להתחיל מחדש.
בטורונטו יודעים שמבחינת הסגל יש להם מעט מאוד אפשרויות וגם מבחינת התוצאות בעונה הסדירה אין יותר מדי לאן להתקדם, כי מה כבר יהיה טוב יותר מ-59 ניצחונות ומקום ראשון במזרח? אז הם מקווים לשני דברים: שהשינוי בעמדת המאמן יצליח לתת להם שינוי באופי ואולי להחזיר לדרוזן את הביטחון ובעיקר, שלברון יתחפף כבר, יעבור מערבה, ייתן להם שקט. קינג ג'יימס חיסל הרבה קבוצות טובות במזרח לאורך השנים ועכשיו, כשטורונטו נמצאת לקראת סוף הריצה המוצלחת שלה, היא רק יכולה לקוות להספיק לנצל אותה לפני שהכל ייגמר.