1, מי יודע? מסקנות ראשוניות מהפלייאוף
משחק מס' 1 מאחורינו ולמרות שעוד מוקדם לחרוץ גורלות, כמה דברים בלטו: הקונטנדרית שאיכזבה, הסוס השחור שהצטיין, הרוקיז שלא נבהלו מהמעמד והאם לברון מתחיל לדאוג?
סבב המשחקים הראשון של פלייאוף 2018 מאחורינו ואחרי שראינו כל קבוצה פעם אחת, הגיע הזמן לכמה מסקנות ראשוניות (מדי). אין כמובן שום אפשרות לקבוע דברים חד צדדיים אחרי משחק פלייאוף אחד, אבל היו אי אילו דברים שכן צצו בבירור ביומיים הראשונים של הפוסטסיזן. הנה חלק מהם:
1) קליבלנד בצרות. המספרים המפלצתיים של לברון ג'יימס בסיבוב הראשון לאורך השנים האחרונות כמו נערמו במיוחד בשביל הרגע הזה, בו הכל יתנפץ בבת אחת. הדומיננטיות המוחלטת של קינג ג'יימס במזרח בשבע השנים החולפות נראתה פגיעה מאוד כמעט לכל אורך העונה הנוכחית והוא הגיע לפלייאוף מעמדה לא מוכרת, מהמקום הרביעי בלבד. אז מה? הרי ברור שכמו שקרה בשנה שעברה למשל, קליבלנד ולברון מסוגלים להעלות הילוך במאני טיים. אז זהו, שאולי הפעם לא.
לקאבס היו כל כך הרבה חורים השנה, שיכול להיות שהם פשוט לא ברי תיקון הפעם. בעונה הרביעית שלו במיאמי, לברון הצליח לגרד כרטיס לגמר, אבל הבקיעים כבר היו שם ונחשפו בצורה מוחלטת מול הספרס, בדרך לפירוק החבילה בסאות' ביץ'. בעונה הרביעית שלו בקליבלנד, נדמה שהסיטואציה די דומה ולאורך כל המשחק הדי משפיל מול אינדיאנה, כל מי שהסתכל על לברון חשב לעצמו: "הוא לא יהיה שם בעונה הבאה".
כמובן, יכול להיות שהכל שטויות. לברון אמר בסיום שזה היה משחק "לבדיקת היריבה" ומן הסתם יש לו ולסגנית האלופה את הכישרון והיכולת לחזור מההפסד הזה, אבל פתאום משחק 2, בליל רביעי, הופך לקריטי. אם טיי לו לא ימצא את הדרך לעצור, אפילו חלקית, את ויקטור אולדיפו ואם קליבלנד לא תתחיל לייצר נקודות מעבר למה שלברון יכול לתת לה, אינדיאנה בהחלט יכולה לנצח שוב באוהיו ואז, המרחק לסוף הדרך יהיה כבר הרבה יותר קצר עבור קינג ג'יימס והקבוצה שלו.
2) אם קליבלנד הייתה אכזבת משחקי 1, הרי שהקבוצה הכי מרשימה היא ללא ספק פילדלפיה. נכון, גם הווריירס הביסו, אבל הם עשו זאת מול סן אנטוניו, שאין לה מה לחפש בפלייאוף הזה והיא נכנסה אליו רק כי היריבות האחרות במערב פישלו ורק כי היא סן אנטוניו.
פילדלפיה, לעומת זאת, לא הייתה אמורה להראות ככה במשחק הפלייאוף הראשון בקריירה של בן סימונס, דאריו שאריץ', מרקל פולץ והמאמן ברט בראון, ובלי ג'ואל אמביד. אבל היא נראתה, ולצד הנפילה של קליבלנד והגמגום הקבוע של טורונטו, היא ביססה את עצמה עוד יותר תוך יומיים כסוס השחור של המזרח וההימור המפתיע של כולם ללכת כל הדרך לגמר.
גם כאן, כאמור, עוד מוקדם לחרוץ גורלות ולא בטוח שהסיקסרס יכולים לבנות בכל משחק על הופעה כזו מצד הוותיקים שלהם, רדיק, איליאסובה ובלינלי, אבל היכולת של הטריו הזה להחזיק את פילי במחצית הראשונה הייתה קריטית, כי היא נתנה לסימונס לצלוח את הדקות הקשות. האוסטרלי נראה מבולבל מאוד בפתיחת המשחק מול מיאמי ואיבד עד להפסקה חמישה כדורים, שווה לכמות השיא שלו בעונה הסדירה במחצית בודדת. סימונס שיחק בדיוק כמו שרוקי בדרך כלל משחק בדקות הפלייאוף הראשונות שלו, אבל אחרי ההפסקה כבר נראה הרבה יותר נינוח ושוב הגיע לאן שהוא רוצה על הפרקט עם הכדור ולקח החלטות מצוינות.
מנגד, במיאמי צריכים לנצל את הזמן המועט שלהם (משחק 2 ייערך הלילה, בין שני לשלישי) כדי לחשוב איך נמנעים מעוד התפרקות מביכה שכזו. גוראן דראגיץ' וחסן ווייטסייד לא הופיעו למשחק 1, אבל אי אפשר להסיר את האשמה מאריק ספולסטרה. מאמן כל כך מנוסה וחכם לא יכול להיתקע במשך דקות ארוכות כל כך עם חמישייה שלא מסוגלת לשמור על הקלעים של פילדלפיה. ברגע שהידית בפילי התחממה וסימונס הרגיש בנוח והחל לחלק אסיסטים, ספולסטרה לא הגיב, נשאר עם הרכב כבד ואיטי מדי וחטף בראש.
3) הזכרנו את הרוקיז וחייבים לחזור לנקודה הזו. אז סימונס, רוקי לפי ההגדרה של הליגה לכל הפחות, היה רחוק ריבאונד מטריפל דאבל ואתמול ג'ייסון טייטום סיים עם 19 ו-10 ואחד הסלים החשובים בניצחון על מילווקי, ליי אפ הפוך סופר קשה. ודונובן מיצ'ל, עד שנפצע והפסיד, היה אדיר עם 27 ו-10 עבור יוטה.
העונה הזו הרגישה לכל אורכה די שונה מבחינת רמת הביצוע של צעירי הליגה והפלייאוף הוכיח שזה לא היה מקרי. השלישייה הזו, שתסתדר כך או אחרת במאבק על תואר רוקי העונה, הצליחה כבר במשחק הפלייאוף הראשון שלה להבהיר שהמיתוס על קשיי הרוקים בפלייאוף, "כשהמשחק הופך לאיטי יותר וההגנות מרוכזות יותר", לא בהכרח נכון כבר. השלב הבא הוא ההתאמות, במשחק 2, מול יריבות שמתרכזות בך ולומדות אותך בצורה מדוקדקת. יהיה מעניין לראות עד כמה סימונס, טייטום ומיטשל מצליחים לשמר את ההצלחה ולהראות גם בהמשך הסיבוב הראשון בדיוק כמו שנראו לאורך העונה הסדירה - דומיננטיים וטובים לא פחות ממי שעומד מולם.
4)
קצת על מאמנים. ספולסטרה פישל כאמור מול בראון, המנוסה באופן כללי אך חסר ניסיון בפלייאוף ופחות מוכשר ממנו כנראה. לעומת זאת, בשני המשחקים המוקדמים ביום ראשון, ראינו במזרח את ההשפעה של המאמנים. בראד סטיבנס, שכל העונה מוציא מים מהסלעים שנשארו לו בסגל, היה פשוט גדול על ג'ו פרונטי, עוזר מאמן שאיכשהו מצא את עצמו על הקווים ולא מצליח לבסס חמישייה נכונה סביב יאניס, מה שמוביל להפסד במשחק בו הגריק פריק מסיים עם 35, 13 ו-7.
אחר כך עלה נייט מקמילן, שכבר ביקר שש פעמים בפלייאוף ופשוט נתן שחמט לטיי לו. המאמן של קליבלנד תמיד היה סימן שאלה, מאז החליף את בלאט. גם האליפות ההיא לא עזרה לו להפוך לקונצנזוס והעונה הנוכחית בוודאי שלא מסייעת לקייס שלו. מעבר ללברון, כולם בקליבלנד פחות טובים כרגע ממה שהיו בעבר ולו לא היה מוכן לשום דבר הגנתי שמקמילן זרק לעברו. באמצע הרבע הראשון, קליבלנד איבדה את הכדור בארבע התקפות רצופות (וחמש מתוך שש), אינדיאנה זינקה ל-4:18 והמשחק נגמר פחות או יותר משם והלאה.
5) חמישיית משחקי 1: גארדים - אולדיפו והארדן. פורוורדים - פול ג'ורג' ואנתוני דייויס. סנטר - קלינט קאפלה.