להיות גדולים: בוסטון צריכה להיפרד מתומאס
אייזיאה תומאס הוא סופרסטאר, אבל לא האיש שיכול להחזיר את בוסטון למקומה הטבעי. דווקא אחרי עונת השיא, לסלטיקס יש בקיץ הזדמנות בלתי חוזרת להיפרד מהאיש הקטן ולהפוך מקבוצה שמנסה לדגדג את קליבלנד בהווה לכזו שתשלוט במזרח בעשור הבא
לפני פחות מארבע שנים פורקה אחת הקבוצות הגדולות שידעה בוסטון. עיר הספורט מספר אחת בארה״ב, מבחינת הקהל ובמילניום הנוכחי גם מבחינת ההישגים (5 סופרבולים, 3 וורלד סירייס, ואליפות אחת ב-NBA וב-NHL מאז 2001), נפרדה מהקפטן שלה, פול פירס, ששיחק בה לאורך כל קריירת הNBA שלו, ומקווין גארנט, שאמנם היה סלטיק רק למשך שש שנים, אבל מצא בגארדן את הטבעת אחריה רדף 12 שנים במניסוטה, וחשוב מכך, היה ללב הפועם של המודל הראשון בעידן הסופר-קבוצות.
שנה לפני כן ריי אלן ערק לשורות האויבת ממיאמי והתברר כסנונית הראשונה שבישרה על סופו של עידן. הג׳נרל מנג׳ר, דני איינג׳, הגיע למסקנה שהריצה הנהדרת של אותה קבוצה הגיעה לקיצה, אמנם רק עם טבעת אחת, אבל עם רצף של 6 עונות כקונטנדרית, שכנראה הייתה זוכה בעוד אליפות או שתיים לולא פציעות כאלה ואחרות בפלייאוף של קווין גארנט (חצי גמר המזרח ב-2009) וקנדריק פרקינס (סדרת הגמר ב-2010).
בעיניי אוהדים רבים, היה זה רק ראוי שפירס וגארנט יזכו לפרוש כסלטיקס, כאגדות שהשיבו את בוסטון לראש ההר לראשונה מאז פרישתו של לארי בירד. אבל איינג׳ שלח את צמד הכוכבים המזדקנים יחד עם ג׳ייסון טרי לברוקלין, תמורת ג׳ראלד וואלאס, החוזה המסתיים של קריס האמפריז, מרשון ברוקס וקית׳ בוגאנס. או במילים אחרות, נזיד עדשים. אה, וגם היו שם כמה בחירות דראפט. 4 ליתר דיוק, כולל הראשונה השנה ואחת בשנה הבאה.
עסקה כזאת מהווה דוגמה מצויינת מדוע אי אפשר לשפוט שום טרייד באותו הרגע, או אפילו שנה אחרי (גם על קאזינס לניו אורלינס עוד יסתכלו אחרת). בזמנו הנטס היו קבוצת פלייאוף שראתה את עצמה רחוקה חיזוק סביר מלהיות קונטנדרית במזרח החלש.
הבעלים, מיכאיל פרוחורוב, הגדיל לומר: ״אלי הכדורסל חייכו לברוקלין היום״. איינג׳ בירך את המצטרפים החדשים, מתוכם רק וואלאס עוד היה שם שנה לאחר מכן. בחירות הדראפט לא נחשבו לבונוס כל כך עסיסי כמו שהן נראות היום, כתוצאה מההתרסקות של ברוקלין לירכתי הליגה. חלק ניכר מהפוקוס התקשורתי.
ההחלטה להיפרד מהם, להבדיל מהסיום של קובי בלייקרס, למשל, היה ניתוק מהאמוציות, אול ביזנס. איינג׳ חסם את הרגש ועשה את הדבר הנכון עבור המועדון, גם אם בזמנו זה הרגיש שהוא חותך בבשר החי, עוקר את הלב הפועם של המועדון הכי מעוטר ב-NBA. אותן בחירות סיפקו לסלטיקס מאז 2014 את מרקוס סמארט וג׳יילן בראון, וכנראה שגם הבחירה ב-2018 תהיה גבוהה יחסית.
שחקן עוד יותר מהותי נפל בחיקו שלא דרך הדראפט, וזהו כמובן אייזיאה תומאס. האיש הקטן, מר רבע 4, המטאור שבשום מקום לא ספרו אותו, הראה לב ענק ויכולת לחולל קסמים על המגרש, והוליך את בוסטון למקום הראשון בקונפרנס. בפעם האחרונה שזה קרה, פירס הוכתר ל-MVP של סדרת גמר אפית מול הלייקרס ב-2008.
אלא שהקבוצה הנוכחית לא מזכירה במאום את מה שהיה. זו לא קונטנדרית, והבעיה היא שרבים סימנו אותה ככזאת בחודשיים האחרונים בגלל עונה סדירה מוצלחת מהצפוי. איינג׳ מעולם לא תכנן או כיוון לשם. לא העונה, וגם לא בעונה הבאה. הוא גם ידע בדדליין בפברואר שתוספת של פול ג׳ורג׳ או ג׳ימי באטלר לא תשנה את התמונה, לא תטה את כף המאזניים מהצד של קליבלנד ו/או גולדן סטייט, ולכן לא התקרב לטרייד כזה עם מקל. למען האמת, גם אם אחד מהם יגיע בנוסף לגורדון הייוורד, זה לא יהיה קרוב להספיק. קשה עד מגוחך לחשוב שאיינג׳ בנה את הסגל הזה מתוך מחשבה להתחרות בקליבלנד ובלברון ג׳יימס.
מעבר לפערי הכישרון, מדובר במצ׳ אפ מהגיהנום לבוסטון. אין קבוצה שהקשתה ו/או הדיחה את לברון ג׳יימס בפלייאוף בלי ביג מן הגנתי, רים פרוטקטור בעגה המקצועית (טייסון צ׳נדלר, קווין גארנט, רוי היברט, טים דאנקן, אנדרו בוגוט).
אין קבוצה שדגדגה את לברון בלי לפחות שני שחקני כנף שמסוגלים לשמור ברמה מאוד גבוהה (שון מריון ודשון סטיבנסון, פול פירס ומיקאל פייטרוס, פול ג׳ורג׳ ולאנס סטיבנסון, קוואי לנארד ודני גרין, אנדרה איגודלה ודריימונד גרין - לא שחקן כנף, אבל מסוגל לשמור על כל עמדה והשנה ייתן לדוראנט פה ושם פוזשנים הגנתיים בהם יוכל לשמור על לאב או פריי).
בוסטון לא עומדת בשני הפרמטרים הבסיסיים הללו. מעבר לכך, אין לה כלים להתמודד עם טריסטן תומפסון וקווין לאב בריבאונד, להבדיל מוושינגטון, למשל (שכנראה הייתה מקשה קצת יותר על הקאבס). המקום ה-1 במזרח, עלייתו המטאורית של אייזיאה תומאס, אלה דברים שקרו משום מקום ויצרו דיסוננס מובהק בין מה שבוסטון מנסה להיות ומה שמצפים ממנה להיות מבחוץ. תהום בין הראש ללב, בין הרציונל לרגש.
רבים מאמינים שבוסטון נמצאת במצב של win now, כלומר צריכה לזרוק לפח את הסבלנות שנבנתה לאיטה מאז אותו טרייד ב-2013 וללכת בכל הכוח על חיזוק לסגל, שישים אותה ברמה של קליבלנד וגולדן סטייט. זה כולל כמובן פרידה מהנכס הכי גדול שיצא לה מהטרייד, הבחירה הראשונה בדראפט השנה, אחד המוכשרים והעמוקים בעשור האחרון.
זה רעיון מגוחך. מי שלא השתכנע לפני כן, הסדרה מול קליבלנד, אחת הכי חד צדדיות בתולדות גמר המזרח, המחישה שמדובר במצ׳ אפ שלבוסטון אין בו שום סיכוי, ובפערים כאלה עצומים, שלא ג׳ורג׳, לא באטלר ולא הייוורד יסגרו. מה שיש לאיינג׳ ביד לא נועד להיות כאן בכלל.
להפסיד בכבוד בגמר המזרח זה נחמד בשביל טורונטו או וושינגטון, אבל לא עבור אחד המועדונים הבכירים בליגה. את איינג׳ מעניינות אך ורק אליפויות, ואין שום סיכוי שהסגל הנוכחי מהווה בעיניו תשתית לכך. הרבה יותר סביר שהוא מסתכל על קליבלנד וגולדן סטייט, ומבין שעדיף להיערך ליום שאחרי לברון, ואולי גם אחרי דוראנט וקרי.
מה שיש לאיינג׳ ביד לא מספיק גדול, וזה מתחיל מהאיש הקטן. תומאס יסיים חוזה בעונה הבאה, בה הוא ישתכר 6 מיליון דולר, סכום מזערי ביחס לערכו ולתרומתו, וללא ספק יצדיק חוזה מקסימום, שבבוסטון יגיע ל-30% מתקרת השכר, לאורך 5 שנים. מהלך כזה יצמיד את חלון ההזדמנויות של הסלטיקס לזה של השליטות הבלעדיות, קליבלנד וגולדן סטייט, ויהפוך אותה מחויבת למנטרת ה-win now. וזו תהיה טעות פטאלית.
אחת הכתבות הוותיקות ב-ESPN גילתה השבוע שבעונה שעברה איינג׳ ניסה להשיג בחירת לוטרי נוספת, והיה מוכן לוותר על אייזיאה. השנה כמובן יותר קשה להצדיק החלטה כזו, אחרי שהגארד נתן עונה לא פחות מהירואית, במהלכה מיצב את עצמו כרכז טופ 5 ולא נתן אפילו למותה הטרגי של אחותו למנוע ממנו להוביל את הסלטיקס לגמר המזרח. להפך, הוא השתמש בו כדלק שמניע אותו לגבהים אליהם אף אחד לא האמין שיגיע.
כן, תומאס הוא סופרסטאר. כשהוא חם נדמה שהוא מסוגל לעשות הכל מגוף זעיר של 175 ס״מ ו-84 ק״ג. אבל הוא לא האיש שיוכל להיות חוד החנית שיוביל את בוסטון למעמד של קליבלנד וגולדן סטייט. ספק אם קיים מישהו כזה, למעט אופציות לא ריאליות כמו קוואי, דייויס ויאניס. חשוב מכך, לשחקן במימדיו, השיא בו הוא נמצא יתפוגג ויישכח לפני שזה יקרה ללברון, סטף, דוראנט והמעטים האחרים שבאמת ראויים לתואר סופרסטאר.
בגיל 28, תומאס נמצא שלוש שנים, אולי פחות, מתחילת הסוף. מקרים ברי השוואה מהעבר, כמו אלן אייברסון ומארק פרייס, סקוררים ענקיים בגוף קטן, החלו לדשדש כשנכנסו לעשור הרביעי בחייהם. בעידן המגה אתלטי של הליגה, יכול להיות שתומאס יתקשה עוד יותר לייצר את אותו אימפקט ללא 100% מהאתלטיות והזריזות, במיוחד כשלא מדובר במנהל משחק מחונן, ב-floor general כמו כריס פול, שמצליח לשמור על רמה מאוד גבוהה גם כשאיבד מיכולותיו הפיזיות.
השורה התחתונה ברורה: תומאס נמצא כעת בשיא כוחו, וגם זה לא מספיק כדי להפוך את בוסטון לקונטנדרית, אפילו אם באורח פלא ינחתו שם גם באטלר וגם הייוורד. במצב כזה תומאס עדיין יישאר הלב והכוכב מספר 1 של הקבוצה, וככל שינקפו השנים, מצ׳ אפ שלו מול קיירי אירווינג רק יילך וייראה יותר חד צדדי. על הבחירה הראשונה אסור לוותר, ולו בגלל ההבטחה שהיא טומנת בחובה עם מארקל פולץ, פרנצ׳ייז פלייר בפוטנציה.
כבר היו שנים בהן ניתן היה להיפרד ממנה (ברכות לאנתוני בנט על הזכייה ביורוליג), אבל זו לא אחת מהן. מה גם שההתאמה בין פולץ ותומאס בעייתית, הן מבחינת הגודל של שניהם והן מבחינת החולשה ההגנתית. אם הבחירה היא בין הציפור ביד, שגם נידונה לכישלון, לבין שתיים על העץ והסיכוי הקטן שסביב פולץ ניתן יהיה לבנות קבוצה שתשלוט בליגה בעשור הבא, איינג׳ הוא האיש שיידע לעשות אותה.
שימוש בחוזה המסתיים של תומאס כדי לקבל בטרייד פורוורדים אתלטיים צעירים ומבטיחים, כדי להיות מוכנה להסתער על התואר בעוד 3-4 שנים, כשלברון אולי כבר לא יהיה לברון, נראה הגיוני וחכם הרבה יותר מקשירת גורל המועדון בגופו השברירי והמועד להידרדרות של השחקן עם הלב הכי גדול שדרך ב-TD גארדן מאז פול פירס. בזמנים פופוליסטיים שכאלה, איינג׳ יצטרך להוכיח פעם נוספת שהוא מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה, ולא הפופולרית.
שהרציונל והראש גוברים על הלב כשמדובר בניהול. כי בוסטון היא אמנם עיר ספורט מלאה ברגש, אבל בטח לא מתעניינת בתלייה של דגלי ״אלופת הבית האטלנטי״. בוסטון היא עיר של אליפויות, או ליתר דיוק, עיר של שושלות.