ביי, רובוט: פרידה מטים דאנקן

"ארבעה מתוך כל שלושה אנשים מתקשים במתמטיקה" (כיתוב על חולצה שלבש טים דאנקן, בציוץ שריטווט דריל מורי, מנג'ר יוסטון)
 
דווקא עם המתמטיקה של טים דאנקן לא היתה בעיה. המספרים שלו מדברים בעד עצמם ואין טעם להלאות אתכם שוב בכל הישגיו. אסתפק רק באחד: ב-19 עונות מאז בחירתו בדראפט, ניצחה סן אנטוניו ב-1,072 משחקים. אף קבוצה אחרת לא התקרבה אפילו ל-950. ווינריות, התמדה, מצוינות, עיקשות, כל ערך ספורטיבי נשגב מאותה משפחת מילים יתאים אליו. הבעיה עם טימי היתה בדברים שמסביב למספרים. לרגש.

• אחרי 19 שנים: טים דאנקן הודיע על פרישה

בימיו הגדולים, זכה טימי לכבוד הגדול ביותר שספורטאי יכול לקבל: הקהל שנא אותו. תיעב את הבעת פניו הקפואה. רצה במפלתו, ייחל לתבוסתו, קיווה למצוא סדק בשריונו. עבור הליגה, הוא ושליטת הספרס היו אסון לרייטינג. אפור בוהק, ריקוד המכונה. אנטיתזה לבידור. "הספרס ניצחו בגלל טים דאנקן, האיש שלא הצלחתי לשבור", סיפר שאקיל אוניל באוטוביוגרפיה שלו. "הייתי יכול להיכנס לראש של דייויד רובינסון, לעצבן את אלונזו, וטימי היה כזה 'היי שאק, תראה את הזריקה הזו נכנסת עם הלוח'. היינו שני הבוסים של המאפיה. אני הייתי הקולני, זה שרושם שמות ומעיף ראשים. הוא היה הרגוע, קר הרוח, הדון עם החווה הענקית. איש לא יודע מה הוא עשה, אבל שנינו ידענו איך לבצע חיסול".
 
הרגע המרגש ביותר בסדרת הגמר בה הספרס זכו ב-2005 היה כאשר פיל ג'קסון הודיע שהוא חוזר ללייקרס. ב-2003? בהצלחה למי שזוכר ממנה משהו. בסדרת הגמר של 2007 זה קרה כאשר, אחרי שרמס את לברון ג'יימס והחבורה הבינונית שסביבו, ניגש טים דאנקן ללברון ואמר לו את המשפט שיהלום בו כעבור שש שנים: "יום אחד, הליגה הזו תהיה שלך".

"לדאנקן ולפופוביץ' יש תשוקה בוערת לנצח ולקחת אליפויות. זה לא יוצא דופן. מה שמבדיל ביניהם לבין כל היתר זו הדרך בה הם מתנהלים. בלי הסחות דעת, בלי רעש" (לון באבי, בכיר בהנהלת פניקס סאנס דאז, בראיון ל-ESPN ב-2013)
 
סדרת הגמר הענקית של 2013 תיזכר בזכות השלשה של ריי אלן, סלי הקלאץ' של לברון ג'יימס, אבל בזיכרון שלי נצרב רגע נוסף. פחות מדקה לסיום משחק 7, בפיגור 90:88, קיבל דאנקן את הכדור ממאנו ג'ינובילי, כאשר שיין באטייה הנמוך שומר עליו. הוא הסתובב, זרק הוק-שוט אותו קלע אלפי פעמים בחייו, והפעם החטיא. גם את הטיפ-אין. בדרכו להגנה, הוא ניגב את הזיעה עם גופייתו, ואז זה קרה: כ-41 שניות לסיום המשחק, הוא התכופף לרגע וחבט בפרקט בתסכול. באופן הבולט ביותר בקריירה שלו, ובדרך להפסדו היחיד בגמר, טים דאנקן הביע רגש אכזבה. האיש שתחושותיו, דרכיו, מהלכיו ובדיחותיו תמיד היו נשמרים עמוק בכספת, החל בתהליך של הפשרה, שהיה בלתי הפיך.
 
אותו רגע לא היה אופייני לטימי הרובוט שהכרנו, אבל זה התחבר לטימי ולספרס החדשים. אחרי שנים בהם היו הספרס נופלים לפני קו הסיום, היתה זו תחייתם המחודשת שהפכה אותם לחביבי הקהל. פתאום הכדורסל הקבוצתי שלהם החל לייצג את כל מה שטוב בליגה. פתאום החומה הסובייטית שבנו גרג פופוביץ' והכוכב הצמוד אליו החלה להתפורר. הפילוסופיה הקבוצתית, המכילה, הרואה-צעד אחד-קדימה שלהם, כפי שנצרבה בזכרון תלמידיהם ועוזריהם של האדמור מפופוויטש והגאון מביופורד, הפכה למצרך חובה בכל הנהלה בליגה.

התדמית הישנה אמנם נסדקה - בטח כאשר דאנקן החל לנצל את אותו הומור יבשושי כדי להפוך לכוכב פרסומות, או כאשר נפוצו שמועות צהבהבות על מעשיו מחוץ למגרש - אבל זה גרם לעוד יותר אנשים להכיר אותו ולהכיר בגדולתו. הגמר של 2014 היה הקתרזיס הגדול, ופתאום כולנו שכחנו את ימי הקונג-פו של ברוס באוון והפלופים של ג'ינובילי ומאבקי הרייטינג עם "הסופרנוס", והרשינו לעצמנו לשבור דיסטנס, ולצ'פח וירטואלית את טימי, אח, טימי שלנו.

"אני מצפה שהקריירה שלו תסתיים באיזשהו רבע שלישי במשחק חוץ, בו הוא פשוט יילך לחדר ההלבשה ויעזוב" (גרג פופוביץ', 4.6.2014)
 
שבירת הדיסטנס המוזרה הזו - ב-2015 כבר קלטו אותו אתרי הרכילות גורר את חבריו השתויים מהמועדון לאוטובוס הקבוצה, הרי תמיד היה שחקן קבוצתי למופת - לצד העובדה שהגיל הביולוגי החל לתת את אותותיו, גרמו לכך שלקריירה של טימי לא היה סוף טוב. הדחה בסיבוב ראשון ב-2015 בסדרה מופלאה, והדחה בסיבוב השני ב-2016, בסדרה הכי פחות אפקטיבית בחייו, גרמו לו להבין שזהו, הוא כבר לא יוכל לחזור ולהיות אחד משני הדאנקנים ההם: לא הרובוט הבלתי מנוצח, וגם לא הווינר המוערך. באופן סמלי, קובי בראיינט אמנם פרש בסופה של העונה הגרועה בתולדות המועדון שלו, אבל עשה זאת בניצחון - וכולם יזכרו לו את 60 הנקודות וה"ממבה-אאוט". טימי סיים עונה רגילה במאזן 15-67, אבל הפסיד בשלושת משחקיו האחרונים בקריירה, בהם פשוט נראה חסר אונים.
 
אבל זה לא רק זה: דאנקן, הפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים, נאלץ לשחק כסנטר מכיוון שהתפקיד אותו תוכנת למלא באמצע שנות ה-90, חדל מלהתקיים. הוא הפסיד לאחד השחקנים הגדולים של דורנו, קווין דוראנט - שהודח בסיבוב הבא ומיהר לנטוש את קבוצתו כדי להצטרף ליריבתה הגדולה ביותר באזור. בפרישתו, היה טימי הנציג הכמעט אחרון של דור הדינוזאורים, נבחרי אמצע-סוף שנות ה-90 שעשו קריירה שלמה בקבוצה אחת, לא התייאשו כשהיה קצת קשה וגם קצרו אליפויות (היי, דירק? נשארת אחרון במערכה. בלי לחץ). הליגה סביבו השתנתה, ועברה למודל המחויך: השחקנים המיודדים, הרגישים ונטולי הדיסטנס, המתקשרים זה עם זה ברשתות חברתיות, הנגישים ללא הפסקה.
 
טים דאנקן עוד יכנס את מסיבת העיתונאים שלו - אבל בינתיים הוא פרש ביום קיץ אקראי, בהודעה לקונית, בלי לומר מילה. פופוביץ' נשאר, מורשת הספרס עדיין חיה, אבל מבחינת דאנקן, הפער מהפלוטון כבר גדול מדי, ולמרוץ הזה הוא כבר לא יוכל לחזור. ביממה האחרונה הליגה מתבטאת כלפיו בהערצה ובהערכה ובעיקר בגעגוע, לא רק בזכות מספריו או תאריו: עולם הכדורסל יודע שרובוטימי דאנקנואידי תוצרת 1997, זה שהפך רשמית למודל לאספנים ביממה האחרונה, כבר לא ייצרו יותר. לעולם.