הלייקרס לא יגידו לבראיינט ללכת. אז שיעשה זאת לבד

חמש שעות טיסה ורבע מפרידות בין לוס אנג'לס לאוניברסיטת הוואי, אבל הצופים בסטן שריף סנטר, במשחק קדם העונה הראשון של הלייקרס בעונת 2015/16, הרגישו בדיוק כמו אלה בסטייפלס סנטר, או בכל אולם NBA אחר ברחבי ארצות הברית.

• כל מה שצריך לדעת, בעמוד ה-NBA המיוחד שלנו

רוברט סאקרה, שבימים יפים יותר של הלייקרס היה משמש מקסימום כיריב האימונים החביב על הסנטר המפלצתי התורן, הוציא כדור מתחת לסל אחרי נקודות של יוטה ג'אז, להתקפה אחרונה של רבע. הוא העביר אותו לקובי בראיינט, שהתחיל לכדרר מול ג'ו אינגלס. והמשיך לכדרר. קרוסאובר, ועוד אחד. יתר שחקני הלייקרס היו רחוקים ממנו לפחות עשרה מטרים. ואז, תרגיל. סאקרה בא לעשות את החסימה והתרחק לאחור, כי הרי כל ההגנות יירתעו מאימתו של הסנטר העומד על 0 מ-1 לשלוש במשך 2,425 דקות קריירה מקצוענית. בראיינט הגיע לאיזור ההיי-פוסט, שם המתין לו טיבור פלייס, ונסוג לרגע. ברנדון באס בא לעזור, כדור הוא לא ראה. לו וויליאמס וג'בארי בראון חיפשו את עצמם. קובי עשה את הטריק המוכר – הפסיק לכדרר, התפתל, הסתובב, התפתל, קפץ לאחור וזרק. קלאנג.

כשקובי התחיל לעשות את הדברים האלה, אי שם בסתיו 1996 (וקלע בתדירות גבוהה קצת יותר), דיאנג'לו ראסל, עולל בן 8 חודשים מלואיוויל, קנטאקי, התחיל לזחול. בדאלאס הזאטוט ג'וליוס רנדל, כמעט בן שנתיים, עשה צעדים ראשונים. שני אלה התבגרו מאז, התחילו לדבר, הלכו לגן ולבית הספר, אחזו בכדורסל, הלכו לתיכון, השתפרו בכדורסל, הלכו לקולג', סיימו קולג', והנה הם וקובי על אותו מגרש. היום, וזה די ברור, רנדל וראסל – כמו גם ג'ורדן קלארקסון, שהראה ניצוצות בקמפיין הטנקינג המפואר של 2014/15 – הם העתיד של הלייקרס. קובי כבר לא צריך, בשום סיטואציה שהיא, להחזיק את הכדור ביד 24 שניות.

אבל לא פעם הוא יבחר להחזיק, מכיוון שהוא קובי בראיינט. ואף אחד בלוס אנג'לס לייקרס, גם כשהחוזה שלו מסתיים בסוף העונה הנוכחית, ה-20 שלו בזהוב וסגול – לא יגיד לו כלום.

*****
בין מותג למציאות
הפער הכי גדול ב-NBA כיום, עבור האוהד שלא ממש עוקב, הוא בין המותג "לוס אנג'לס לייקרס" לבין מצבו הנוכחי של מועדון הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס. ובזכוכית מגדלת, בין האאורה של קובי בראיינט לבין היכולת של קובי בראיינט. כן, הוא עדיין יודע לכדרר ולזרוק, ועוד יהיו לו סלי ניצחון. אבל בגיל 37 ואחרי שלוש עונות רוויות פציעות, חלקן מסוג שגורם לשחקנים צעירים ובריאים ממנו לפרוש, הוא כבר לא יכול לסחוב קבוצה: מכיוון שהוא נעדר מרוב המשחקים של הלייקרס; מכיוון שגם כאשר שיחק, הגוף שלו נחלש והיכולת החלה להידרדר; ומכיוון שאין לידו כוכבים אחרים שמסוגלים להוריד ממנו את העול. וכל שלוש הסיבות הללו קשורות זו לזו.

רק שקובי הוא אחר. עיקש. גאה. סוחב עליו מותג ששווה מיליארדים וחמש טבעות, ולא מוכן לקבל מציאות שונה. גם כאשר נשאל המנג'ר מיץ' קופצ'אק מה יעשה קובי בעונה הקרובה, אמר בספטמבר: "זה לא יהיה שונה מאשר בשנים אחרות. הוא יהיה ב-100 אחוז עם תוכנית המשחק, סבלני ככל שהוא יכול. אבל תהיה נקודה בה, במידה ודברים לא יילכו כפי שהוא רוצה או שהשחקנים האחרים לא יעמדו בציפיות, האינסטינקטים שלו ייכנסו לפעולה, והוא ינסה לקחת על עצמו עוד ועוד".

זו הבעיה הכי גדולה של הלייקרס, ושל קובי. בואו נבחן לרגע את הציפיות מהשחקנים האחרים: רנדל וראסל יהיו כנראה תותחים יום אחד, אבל מעט מאוד רוקיז מצליחים לעשות שינוי כל כך גדול בקבוצה כושלת בעונת הבכורה. רוי היברט הגיע מאינדיאנה במכירת חיסול: מי שנראה לפני שנתיים כסנטר ההגנתי המשמעותי ביותר ב-NBA שוחרר תמורת בועת אוויר גדולה. לו וויליאמס הוא שחקן שישי מצוין, אבל לא קרוב להיות כוכב. ברנדון באס עובד קשה וקולע מחצי מרחק. מטא וורלד פיס חוזר על תקן מבוגר אחראי, משפט שאם היינו כותבים לפני כמה שנים היה גורם לאשפוזנו.

יחד זו קבוצה סבירה, שיכולה לאיים על שולי הפלייאוף, אם הכל יתחבר, וכולם יהיו בריאים. אבל לא יותר מזה. ביירון סקוט ממשיך להיות ברירת מחדל, ההגנה בעונה שעברה דורגה במקום הלפני אחרון בליגה, כימיה מהירה קשה לפתח בין כל כך הרבה שחקנים שמעולם לא שיחקו יחד, ובעיקר, פרט לוויליאמס, אין בה אף שחקן עם יותר משנת ותק שמסוגל לייצר לעצמו מצב זריקה. במקרים כאלה, למרות שהכדור צריך להיות בידיים של ראסל וקלארקסון, הוא יהיה פעמים רבות מדי בידיים של קובי. "כל הקריירה הוא רגיל לזרוק המון", אמר גרג דאונר, מאמנו בתיכון לואר מריון בפנסילבניה לדיילי ניוז, "וכדי להפוך לשחקן בסגנון ג'ייסון קיד, הוא יצטרך לשנות לגמרי את ה-DNA שלו. אני לא יודע אם הוא מוכן לעשות זאת".

ממשיך להתקדם מהכתפיים ומעלה
במובן אחד, הוא כן השתנה. כפי שטוען ריק פוקס, במחמאה עקומה בדיילי ניוז, "מהכתפיים ומעלה הוא ממשיך להתקדם". קובי, למשל, כבר לא יכתוש את חבריו לקבוצה בפומבי, סביר להניח – הוא זקוק להם העונה יותר מתמיד, כדי להישאר לגיטימי. מקסימום, כמה מבטים מזרי אימה שיהפכו לגיפים ויראליים, או הוצאת עצבים בפסקי זמן. הוא מכיר את המלכודות שמחוץ למגרש היטב – ולא ייפול לפחים שתטמון לו התקשורת, שממילא כבר יכולה לנחש בעל פה את התגובות שלו, שנעות בין סרקזם לסתם לאות. ESPN דירגו אותו במקום ה-93 בליגה? "אנסה להיות שחקן ממוצע", קובי מגיב בנונשלנטיות. למה אפשר לצפות מהלייקרס העונה? "בכנות, אני לא יודע. נראה".

בעונה בה היה בראיינט מלך הסלים של ה-NBA, הוא הרוויח 5,630 דולר על כל נקודה שקלע. בשנתיים האחרונות, כל נקודה שהצליח לשים על הלוח כבר עלתה ללייקרס לא פחות מ-83,649 שטרות ירקרקים. העול שלו מכביד על תקרת השכר, מכביד על תקופת המעבר, מכביד על ההשלמה שמה שהיה כבר נגמר. מצד שני, סקוט היה שותף לקבוצות אגדיות מהעבר, אבל בתקופה שלו אף אחד לא הודיע למג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י או קארים עבדול ג'באר שהם לא רצויים יותר. גם קופצ'אק לא יגיד לקובי לפרוש.

כהיסטוריון של הלייקרס, סצינה אחת צריכה להיצרב במוחו של קובי בראיינט: ב-2 בנובמבר 1972, החליטו בעלי הלייקרס ג'ק קנט קוק, והמנג'ר פרד שאוס, בתום אימון באוניברסיטת לויולה מרימאונט, שאלג'ין ביילור חובב הזריקות ועצירת הכדור לא יכול להתאים יותר לסגנון המשחק המהיר של הלייקרס. משחקים בודדים לתוך תחילת העונה, ביילור קיבל צ'ק שמן, ג'וב בהנהלה, מסיבת עיתונאים מלאת מחמאות, ואולץ לפרוש בכבוד.

הלייקרס של אותה עונה זכו באליפות ושינו את הכדורסל. הלייקרס של 2015/16 לא יזכו בשום דבר. אבל כדי לתת לאוהדים תקווה שמשהו יכול להשתנות לעומת השנים האומללות האחרונות, שהעתיד יכול להיות ורוד יותר, שדשא עוד יכול לצמוח בסטייפלס סנטר – קובי בראיינט צריך לעשות באפריל 2016 את הפעולה שבזכותה הפך לסמל של לוס אנג'לס לייקרס: לדעת איך לסיים.