שלטון הסמול: איך גולדן סטייט הפכה לאלופה?

1. קר. אחת התכונות הכי גדולות של איש ספורט, הוא היכולת להודות בטעות. סטיב קר טעה בגדול, כאשר  במשחקים 1 עד 3 הוא ניסה לנצח את קליבלנד בדרך מסוימת. הוא ראה שזה לא הולך. הוא שמע לעצתו של עוזר מאמן בן 28, שאחראי על הצפייה בקטעי הווידאו. הוא נתן לו קרדיט במסיבת עיתונאים, הוא חלק בתהילה, מפני שזו היתה הדרך היחידה שהכיר. השחקנים שלו עושים זאת כל העונה, אז למה שהוא לא?

על הספסל של קר ישבו העונה לפחות שלושה שחקנים – אנדרה איגודאלה, דייויד לי, שון ליבינגסטון – שהיו יכולים לפתוח בחמישייה ברוב קבוצות הליגה. כולם הגיעו עם שם גדול, חוזה גדול ו/או רזומה גדול, והסכימו לשים את האגו בצד, לתת לשחקנים צעירים יותר את המקום בחמישייה, כדי לאפשר לחבורה הצעירה לרוץ יחד. הם עלו מהספסל, נתנו את הגוף ואת הלב. זו לא היתה רק קבוצה של סמול בול. זו היתה קבוצה של סמול אגו, סמול סיכויים (באוקטובר האחרון: יחס של 1 ל-22 לקחת אליפות בסוכנות bovada, יחס של 1 ל-25 ב-superbook), סמול מסורת (הרבה יותר מפחי נפש ושברונות לב מאז הישגים ספורטיביים מאז 1975), סמול נכונות להישבר ולהיכנע.

קר ראה כוכבים גדולים לוקחים באליפויות. מחלקם הוא גם ביקש את הכדור להתקפות מכריעות. עכשיו הוא עשה זאת עם סטפן קארי, שלא מעט פעולות שלו במהלך העונה גרמו למאמן להניף ידיים בייאוש של "מה אתה עו-", רק כדי להוריד אותן אל ראשו בהכנעה ובחיוך כשהאוראקל שואג אחרי עוד סל. "אלה מהלכים שתכננתי, אני גאון", צחק אחרי משחק 5 והשלשות הפסיכיות של קארי, גרזן אחר גרזן בלבה הפועם של קליבלנד. לפעמים צריך להודות שדברים קרו מבלי שתכננת, לזרום עם השגעונות של הכוכב שלך, לא להיכנס איתו למשחקי כוח, ולתת לו להיות הוא. את השיעור הזה למד גם האיש שעמד מולו על הקווים.

2. לברון. זהו, סיימנו עם בדיחות "לברון המאמן האמיתי" ו"בלאט הסנג'ר" לעונת 2014/15? בלאט בנה קבוצה עם זהות ורוח שקשה לשבור, אבל לברון ג'יימס, רבותיי, הוא כנראה האיש החשוב ביותר בעיר קליבלנד, אולי במדינת אוהיו כולה. כאשר בלאט חתם בקאבס, דיברו על היכולת שלו לעשות מקיירי אירווינג שחקן, ועל השאלה את מי יבחרו ראשון בדראפט, ועשו אולפן מיוחד בערוץ הספורט ביום שישי בחצות ומדינה קטנה במזרח התיכון יצאה מכליה. כאשר לברון חתם בקליבלנד, אתרי ספורט בכל העולם שינו כותרת ראשית, והכלכלה של עיר גדולה במדינת מפתח בארצות הברית זכתה לשדרוג כלכלי של 200-500 מיליון דולר. אז כן, בלאט היה גם הוא שחקן משנה במופע הגדול של לברון ג'יימס, לאורך כל הדרך. לא היה סיכוי שיקרה משהו אחר.

הסטטיסטיקה של 2 מ-6 בגמרים עושה ללברון עוול. כן, היתה את הסדרה האומללה ב-2011 מול דאלאס, וקוואי לאונרד, שחקן ההגנה של העונה, ניצל את העובדה שלא נשאר ליד לברון הרבה בגמר 2014 כדי לעצור אותו בסיוע הרבי מפופוויטש. אבל במקרה הזה, ששת הגמרים מעידים עליו יותר מאשר שתי הזכיות. שימו במקומו כל שחקן אחר כיום בליגה, אולי פרט לקובי בראיינט בימים בהם היה בשיאו – והקבוצות שלו לא היו מגיעות בכלל לפחות לשלוש מתוך שש סדרות הגמר. מול שומרים אישיים מהטובים בליגה, מול ההגנה הקבוצתית הטובה בליגה, וכשאין סביבו אף שחקן שמסוגל ליצור לעצמו זריקה טובה (סליחה, ג'יי.אר), הוא רשם 35.8 נקודות, 13.3 ריבאונדים ו-8.8 אסיסטים.

זה לא שלברון נהנה יותר מדי מסגנון המשחק של הקאבס בסדרה הזו. הוא היה שמח לשחק קבוצתי בגמר, אילו רק היה לו עם מי, אחרי שאירווינג נפל והתפרק. מצד שני, זה עדיין אותו לברון שישב על הפודיום ואמר שהוא השחקן הטוב בעולם, כמה דקות אחרי שסטף קארי סירב להתמוגג מהשלשות שהמטיר ללברון ולחבריו על הראש. כן, הוא השחקן הטוב בליגה כבר כמה שנים. אבל כל מי שנרעש מכך שלברון לא נחמד לבלאט, הבין שלברון הוא כנראה לא "בחור נחמד" באופן כללי. מודע לגדולתו, מרוכז בעצמו, ביזנסמן, גוליית.

ג'ורדן הוא לא יהיה, אבל אני ממש לא זוכר מתי ראינו קבוצה בסדרת גמר שכל כך תלויה בשחקן אחד. לג'ורדן היו את פיפן ורודמן וקוקוץ'. ווייד היה נהדר בגמר 2006, כשלידו שלושה הול-אוף פיימרס, אולסטאר בדימוס בדמותו של אנטואן ווקר ואת הרוצח השכיר ג'יימס פוזי. קובי היה דומיננטי בגמר 2009, עם פאו גאסול ואודום וביינום ואריזה ודרק פישר. כולנו היינו עדים בשבועיים האחרונים לסדרה מיוחדת, למקרה הקרוב ביותר מאז ג'רי ווסט ב-1969 של MVP מהקבוצה המפסידה. לצערו, היה גם מישהו ששמר עליו.

3. איגי. אז המאמן שלו היה הראשון מאז פט ריילי ב-1982 שלקח אליפות כרוקי, אבל אנדרה איגודאלה היה השחקן הראשון מאז אותה עונה בדיוק שלוקח MVP של סדרת הגמר עם ממוצע של פחות מ-17 נקודות למשחק. הקודם שעשה זאת היה מג'יק ג'ונסון, שהוסיף 10.8 ריבאונדים ו-8 אסיסטים ל-16.2 נקודותיו, לאיגי היו 5.8 ריבאונדים ו-4 אסיסטים לערב. מג'יק הוא אולי הרכז הגדול בכל הזמנים, בעוד איגי הוא שחקן שהרבה אוהדי NBA חדשים גילו העונה, למרות שהאיש מתרוצץ במגרשי הליגה מאז 2004.

ההצבעה לאיגודאלה לא היתה מתוך הכרה בדברים יוצאי דופן שהאיש עשה; הוא עושה את אותם דברים, כלומר שומר, צולף ומטביע – כבר 11 עונות. ההצבעה לאיגודאלה היא הצבעת אמון במה שכולנו רוצים לראות מהכדורסל: את מי שמוכן לוותר על התהילה האישית למען הקבוצתית, את מי שמקבל את הכדור אחרי שנגעו בו שני שחקנים ולפעמים מעביר אותו בעצמו לשחקן אחר, את מי שהסכים ללכת שני צעדים לאחור כדי לקפוץ הכי קדימה שאפשר. את דוד האלמוני, שאבן לעבר גוליית ירה – ופגע לו בול בפוני.