במעמד צד אחד: קליבלנד בגמר, אבל איפה הווריירס?

1. הגענו רשמית לשלב בו צריך לתהות: האם גולדן סטייט מוכנה מנטלית להיות אלופת NBA?

שלושה משחקים לתוך סדרת הגמר, מה שנראה עד לפני שבוע – אז הווריירס הגיעו בתנופה אדירה לגמר – כשאלה מגוחכת, מתחיל להתברר כבעיה הרצינית ביותר שלהם. אני לא הולך לפטם אתכם בפסיכולוגיה, אין לי תואר אקדמי בזה, אבל דבר אחד ברור: נכון להבוקר, הקאבס נמצאים בראשים של גולדן סטייט, כמו השיר ההוא של קיילי מינוג, ולא יכולים לצאת ממנו. הם בלתי שבירים, כשיורד גשם הם לא מתרטבים, כשצובטים אותם הם לא מצתבטים. וראינו את זה בעיקר בדקות בהן אימן שאמפרט ירד פצוע לחדר ההלבשה, האולם עצר נשימה, הרוטציה של הקאבס עמדה רשמית על 6 שחקנים + הולוגרמה של מייק מילר, והווריירס עדיין לא הצליחו לייצר מומנטום.

ההגנה של בלאט מדהימה, אין דרך אחרת לתאר אותה. היא הפכה למקור גאוותה של הקבוצה. מעבר לעניינים המקצועיים, היא יוצרת מעין הילה מסביב לקבאלירס, שכמעט לא מאפשרת לווריירס לחדור פנימה, וכמו שקרה לאטלנטה בסדרה הקודמת, הפעם תור החברים מקליפורניה פשוט לוותר על הכדורסל שלהם. הקבוצה שתהילתה היתה במשחק מעבר, קלעה במשחק השלישי 4 נקודות בהתקפות מתפרצות. הרכז שגדולתו היתה בשליטה המושלמת בכדור ובעיניים בגב, סוגר 11 אסיסטים מול 12 איבודים במשחקים 2 ו-3. הקבוצה שמסרה 30 אסיסטים מתוך שינה, מגיעה בקושי ל-21 הפעם.

זה נראה מקרי אחרי משחק 1, אבל אחרי משחק 3 כבר די ברור מה קורה כאן: ברוב המכריע מתוך 154 דקות הכדורסל שעברנו, הקצב הוכתב על ידי קליבלנד. 101 האחרונות שבהן גם היו בצלמו ובדמותו של מתיו דלאבדובה. ללברון יש את הסטטיסטיקות הבלתי אפשריות ואת התהילה, אבל מה שהקאבס מביאים כקבוצה זו עבודת רגליים, נחישות, דבקות במטרה, נכונות לזנק על הפרקט, וחוסר פחד מגודל המעמד או מהיריבה שלהם – בדיוק התכונות שמביא איתו האוסטרלי חביב הקהל.

מי שהיה אומר לכם ביוני שעבר שדלאבדובה יהפוך לנער הפוסטר של סדרת גמר, היה נשלח להסתכלות עם מרשם להרחקה מהציבור למשך חודשיים. רק שעכשיו, אין ברירה. סטיב קר צריך לתלות בחדר ההלבשה את הפוסטר של "דלי", ולדרוש מהשחקנים שלו להשתוות לכדורסלן אולי הכי פחות מוכשר ברוטציות של הפיינליסטיות. להשתוות בלב, בחריקת השיניים, בשפת הגוף, במבט הרצחני, במחויבות הבלתי מתפשרת להגנה – זו שהביאה אותם לכאן, זו שהלכה ונזלה מבין כפות הידיים שלהם עד אמצע הרבע השלישי.

2. כאשר קר הבין שזה המצב, נדלק אצלו האור הקטן בראש, והוא התחיל לחשוב כמו אנדרדוג: הוא הלך לשחקן הכי מתוסכל ורעב על הספסל שלו, זה שעם שכר של 15 מיליון דולר כבר נראה כמו המעודדת היקרה בהיסטוריה, ושלח אותו לפרקט בלית ברירה.

דייויד לי היה אמור לפתוח העונה בחמישייה של הווריירס, עד שנפצע בשריר ההאמסטרינג רגע לפני הטיפ הראשון, ודריימונד גרין, למרות הכנה נוראית לעונה, הושתל במקומו והתברר כחוליה החסרה בהצלחה הקבוצתית. אבל בגמר, גרין לא מצליח לעצור את לברון ונותן לזה להשפיע עליו גם בהתקפה; אנדרו בוגוט, שנבחר לחמישיית ההגנה השנייה של העונה, נבלע לגמרי בסדרה הזו בלועו של טימופיי מוזגוב; ופסטוס אזילי יעיל, אבל לטווחים קצרים, ולא זוכה ליותר אמון מהמאמן שלו.

לי הוא אמנם שחקן הגנה חלש, אבל מביא איתו משחק התקפה מלוטש הרבה יותר. מחצי מרחק, מתחת לסל, בפיק'נ'רולים. למעשה, הוא כנראה שחקן הפנים ההתקפי הטוב ביותר של הווריירס, ובסדרה בה ייצור נקודות הופך לבעיה רצינית עבור קר – קבוצתו קלעה רק 57 נקודות בממוצע עד תחילת הרבע הרביעי בשני ההפסדים – יכול להיות שנמצא כאן פיתרון, וששום דבר לא גמור. גולדן סטייט פיגרה 2:1 גם מול ממפיס, זוכרים?

3. כמה דברים קטנים על בלאט, ברשותכם: קודם כל, בואו נפסיק לשאול מתי הוא יקבל קצת קרדיט. הוא מקבל. רוב העיתונאים החשובים העריכו אותו לאורך כל הדרך, והעלו סימני שאלה לגיטימיים לגבי החיבור שלו עם השחקנים באמצע העונה, שאכן היה בעייתי בעיקר בגלל הכימיה בין השחקנים לבין עצמם. הבעיה הזו נפתרה מאז השינויים בסגל באמצע העונה. כל האלמנטים שאפשר לייחס למזל (שחקני שיקגו ידעו שמאמנם יפוטר, אטלנטה נפצעה) נזרקו הצידה, ובסדרת הגמר אף אחד לא יכול להתעלם מהעבודה הגדולה שהוא עושה – כפי שיעיד פיד הטוויטר של כל מי שעוקב אחרי העיתונאים הרלוונטיים.

השאלה המשעשעת יותר, בעיקר עכשיו, נוגעת להמשך עבודתו של בלאט בקבוצה. המנג'ר דייויד גריפין כבר אמר לעידו גור בתחילת הסדרה שכל מה שבלאט צריך לעשות כדי להמשיך ולאמן בקאבס זה לטוס בקיץ לישראל, לבלות עם המשפחה ולבוא שוב בתחילת עונת 2015/16.

אבל אז, בעצם מתגנבת המחשבה הבאה: אם בלאט זוכה באליפות NBA, בשנה ראשונה, במועדון מקולל, עם כוכב לא חברותי, אחרי כל מה שעבר, האם יש לו עוד סיבה לחזור? עוד פסגה לכבוש? או שאולי עדיף לו לשבת בבית, לתת לכולם לדבר בשבחו ולהשוות אחרים אליו, לכתוב ספרים, להעביר הרצאות ב-50 אלף דולר לאחת, ולבלות עם המשפחה למשך כל ימי חייו? הנה, אנחנו אי שם באמצע יוני, וסוף סוף מצאתי סיבה טובה – בפוטנציה – עבור דייויד בלאט להתפטר.