בתחילת העונה, סיפור מרתק ב"ניו יורק טיימס" חשף כי במילווקי באקס שמו דגש על קריאת תווי פנים של שחקנים המועמדים להצטרף לקבוצה. זו השיטה המקורית בה בחרו הבעלים החדשים, ווסלי אידנס ומארק לאסרי, כדי להשיג יתרון על המתחרים. אבל המאמן ג'ייסון קיד, בדייט הראשון שלו עם כל שחקן, מסתכל על איבר אחר לגמרי: הידיים.
קו האמצע של מגרש כדורסל ב-NBA נמתח על פני 15.24 מטרים. ואם תציבו עליו בשורה חמישייה פוטנציאלית אחת של מילווקי באקס, ותבקשו למתוח את הזרועות משחקן אחד לשני, היא תכסה 10.72 מטרים. החמישייה הזו, של מייקל קרטר-וויליאמס, ג'בארי פארקר, יאניס אנטטוקומפו, קריס מידלטון וג'ון הנסון, מורכבת כולה משחקנים בגילאי 19 עד 24, והיא הבסיס לפילוסופיה של קיד. זו שהפכה את מילווקי מהקבוצה עם ההגנה המדורגת 29 בליגה ב-2013/14 לזו המדורגת שנייה בליגה, אחרי גולדן סטייט בלבד, בעונה הרגילה הנוכחית. זו שגרמה לקיד לוותר בפגרת האולסטאר על השחקן הטוב ביותר שלו העונה, ברנדון נייט, ועדיין להישאר רלוונטי.
זו קבוצה שפשוט דוחפת ידיים, לא נותנת מנוחה ליריבה, משחקת באינטנסיביות ובהתלהבות מעמדה 1 עד עמדה 5, מסוגלת לנטרל חדירות בקלות יחסית, ולבצע חילופים הגנתיים שתמיד ישאירו שומר ארוך ואתלטי מול השחקן עם הכדור, או בין השחקן לטבעת. לשיקאגו הם גרמו הלילה לכמות אינסופית של איבודים, עם מספר מדהים של 20 חטיפות, שיא למילניום הנוכחי. מילווקי היא אמנם קבוצה שעדיין לא יודעת לתרגם את ההתלהבות הזו לכדורסל איכותי ולווינריות – אבל הבסיס כבר שם, וברור מהו הכיוון: קדימה, הלאה ולמעלה.
קיד לא זכה בתואר מאמן העונה – הוא רק היה הראשון מבין 28 המאמנים שלא סיימו במקום הראשון באיזור שלהם – אבל אין קבוצה שהשיגה יותר ביחס לפוטנציאל שלה מאשר מילווקי (אפילו לא בוסטון, עם כל הכבוד לעבודה מעוררת ההערכה של בראד סטיבנס). המעבר שלו מברוקלין למילווקי בקיץ, על הראש של לארי דרו, היה לא קולגיאלי ודי מריר, אבל זה האיש.
על המגרש הוא לא עשה חשבון לאף אחד וגם כמאמן, זו הדרך שלו או הכביש המהיר. בברוקלין כבר דיברו בחודש השני שלו על פיטורין, ובסוף הוא לקח אותם לחצי גמר המזרח; כשהוא רצה יותר שליטה, שלחו אותו לכביש המהיר. עם קבוצה שהפוכה ב-180 מעלות מחבורת הווטרנים שהיתה לו בברוקלין, קיד הוכיח שאחד הרכזים האינטליגנטיים בתולדות ה-NBA, אדם שהביא איתו מנטליות מנצחת לכל מקום למרות חוסר יכולת קליעה, שומר על אותן איכויות גם כמאמן.
הבאקס אולי לא יבצעו קאמבק היסטורי מול הבולס, אבל אין סיבה להאשים במשהו את קיד. ההפסד הבלתי נמנע בסיבוב הראשון הוא כולו תוצאה של הנאיביות המקסימה המשפריצה מתוך ה-DNA של הקבוצה הזו, של עוגה שהוכנסה לתנור הרבה לפני שהיתה אמורה להיות מוכנה. אין לו עדיין כוכב בשני צדי המגרש כמו ג'ימי באטלר, אין לו רכז שיכול לפרק הגנות לבד כמו דריק רוז, אין לו גבוהים דומיננטיים ומשופשפים כמו פאו גאסול. יש לו חייזר יווני שמכניס את עצמו לטירוף אחרי ג'אמפ מוצלח מחצי מרחק, ופארקר עוד יחזור מהפציעה כדי ליצור עם אנטטוקומפו את הכנפיים הכי מפחידות במזרח. יש לו חבורה של רול פליירס שזרקה את עצמה בכוח למגרש של הגדולים, שרוצה להיות בצמרת, ושלא מפחדת להושיט את היד, ולגעת בה.