כדי להבין למה האולסטאר של שנת 1992 באורלנדו היה כל כך מרגש וחקוק בזיכרון, צריך לחזור שלושה חודשים לאחור. ב-7 בנובמבר 1991, מג'יק ג'ונסון, אולי הרכז הגדול הגדול ביותר מכל הזמנים, הודיע על פרישה מכדורסל בגלל שהוא נשא את נגיף ה-HIV. כל מי שאוהד כדורסל בכלל והלייקרס בפרט היה עצוב באותו היום.
למרות שמאז אותה מסיבת עיתונאים הוא לא שיחק ולו שנייה אחת, הקהל לא שכח אותו והוא נבחר לאולסטאר. "הקסם חזר", נכתב בשלטים ואת החיוך של מג'יק בזמן הצגת השחקנים אי אפשר היה לפספס. כשהתשואות הרמות ברקע, אייזיאה תומאס הוביל את שחקני המזרח לברך את מג'יק, וטים הארדאוויי ויתר על מקומו בחמישייה עבור האגדה הסגולה-צהובה.
השורה הסטטיסטית היבשה מספרת על 25 נקודות ו-9 אסיסטים וניצחון 113:153, אבל היא לא מתקרבת להסביר את הקסם (סליחה על משחק המילים) שהתרחש על הפרקט ב-9 בפברואר 1992. אמנם כולנו יודעים שכדורסל הוא משחק קבוצתי ואף אחד לא שיקף זאת יותר טוב ממג'יק, אבל בדקה האחרונה זה היה מגרש משחקים של 3 אגדות: מייקל ג'ורדן, אייזיאה תומאס ומג'יק עצמו.
דקה לסיום, תומאס מצא את עצמו מול חברו הטוב וניסה לקלוע סל באחד על אחד, אך ברגע האחרון התחרט. מג'יק לא ויתר, כופף ברכיים והזמין אותו לנסות שוב. זה נגמר באיירבול. בהתקפה הבאה ג'ורדן, גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים, ניסה לעשות את אותו הדבר והחטיא אף הוא. ואז הגיע תורו של ג'ונסון לסגור את הערב בסטייל, סטייל כזה ששמור רק למי שמגיל 13 כולם קוראים לו מג'יק, סטייל שיש רק למי שהפוסטרים שלו כיסו כל סנטימטר בחדרי ילדים (כולל שלי) במשך עשור.
מג'יק עלה להתקפה ומסר לקלייד דרקסלר. ג'ורדן נצמד למג'יק ולא נתן לו לקבל את הכדור בחזרה. כשהיה נראה שככה זה ייגמר, MJ קצת הירפה ומג'יק הצליח להחזיר אליו את הכדור כשמולו עומד לא אחר מתומאס. הוא לא חשב פעמיים: שני כדרורים עם הגב לסל ואז שלשה ענקית. היד עלתה למעלה עם חיוך אחד שלא אשכח לעולם. הוא זכה ב-5 אליפויות, הגדיר מחדש של תפקיד הרכז וגם לקח מדליית זהב אולימפית כעבור חצי שנה, אבל הם לא התקרבו בכלל לאותו חיוך. חיוך של פעם בחיים, שחקן של פעם בחיים, אולסטאר של פעם בחיים.