פתאום הם נלחמים: חסרונו של קובי עזר לגאסול והווארד

1. "ב-NBA הכל צפוי. משעמם אפילו. לא זוכר 0:8 לביתיות מזמן". ה-SMS הזה חיכה לי בטלפון כשקמתי בבוקר, אחרי עוד לילה של ה-מ-ו-ן כדורסל (תודה לאל על הליג פאס, באמת. למה אין כזה לפרמיירליג? הייתי משלם לא מעט). החבר שכתב לי את זה, חבר מערכת מוערך, גרם לי לחשוב. דבר ראשון - כמה זמן באמת לא קרה דבר כזה? אז בדקתי, וזו רק הפעם השנייה ב-23 שנה שזה קורה. הפעם האחרונה: 2004.

ומה אנחנו יכולים לומר על אותו סיבוב ראשון מאז? שהוא היה אחד הצפויים, הקלים והמשעממים שיכולים להיות. סן אנטוניו העיפה את ממפיס בסוויפ, כך גם עשו ניו ג'רזי לניו יורק ואינדיאנה לבוסטון. סקרמנטו הייתה צריכה רק חמישה משחקים כדי לעבור את דאלאס, וזה בדיוק מה שלקח למינסוטה לעבור את דנבר, ללייקרס את יוסטון ולדטרויט את מילווקי. אלה 7 מ-8 הסדרות, 3 מהן נגמרו בסוויפ, 4 ב-1:4. רק ניו אורלינס לקחה את מיאמי למשחק שביעי.

אז אם אפשר ללמוד משהו מהפעם האחרונה (והיחידה ביותר מ-20 שנה) שכל 8 הקבוצות הביתיות ניצחו את המשחק הראשון בסיבוב הראשון, זה שמחכה לנו הפעם סיבוב משעמם וצפוי, שייגמר מהר. וגם אם אני בהחלט מקווה שזה לא מה שיקרה, הרי שגם יתר הנתונים תומכים בכך. 14.75 נקודות הפרש, זה היה הממוצע באותם 8 משחקים ראשונים ב-2004. מלבד ה-71:72 של לייקרס על  יוסטון וה-79:81 של מיאמי על ניו אורלינס (בסדרה היחידה, כאמור, שנמשכה מעבר למשחק החמישי באותה שנה), כל יתר המשחקים נגמרו בהפרשים של בין 11 ל-26, שלושה מהם מעל 20 נקודות הפרש.

והשנה המספרים עוד יותר חד צדדיים. ההפרש הממוצע ב-8 המשחקים אפילו גדול יותר, והוא עומד על 16 נקודות לטובת הקבוצה הביתית, ושוב עם 3 משחקים שנגמרו ביותר מ-20 הפרש (כולל אחד של 29). והשנה רק משחק אחד נגמר בהפרש של פוזשן בודד, לעומת שני משחקים ב-2004. אז נכון, יכול להיות שזה מקרה קלאסי של "סטטיסטיקה יכולה ללמד אותך רק על העבר", ו"סטטיסטיקה היא השקר הכי גדול בספורט", וקלישאות דומות. וזה באמת יכול ליפול תחת "לא מספיק מידע", בבחינת דגימה קטנה מדי. מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקוות שהמספרים באמת משקרים.

2. ועוד דבר אחד  באותו עניין - אני באמת מאמין שהמספרים הפעם לא ילמדו אותנו על מה שעתיד לקרות בהמשך הסיבוב הראשון הזה. אני חושב שזה בכלל לא יהיה מפתיע אם לייקרס, ממפיס, בוסטון, אטלנטה ושיקגו יקחו את המשחק השני בחוץ (הייתי מכניס לכאן גם את גולדן סטייט, אלמלא הפציעה המצערת של דייויד לי. איזה מסכנים שם באוקלנד. עד שסטפן קרי בריא, ואפילו אנדרו בוגוט, אז זה קורה להם. יש מועדונים שפשוט קשה להם לקבל "ברייק"). ואני באמת מאמין שיש סיכוי שלא נראה אף סוויפ בסיבוב הראשון (יאללה מילווקי!). אז בינתיים המספרים לא תומכים באמונה הזו, אבל בשביל זה יש אמונה, לא? בשביל לחשוב שמשהו יכול לקרות, אפילו  אם ה"עובדות" מראות אחרת.

3. נישאר לרגע במספרים ובדגימות קטנות, ונעבור ללוס אנג'לס לייקרס. קובי ברייאנט הביא איתו העונה בממוצע למשחק 27.3 נק' ב-20.4 זריקות, עם 5.6 ריב', 6.0 אס', 1.4 חט', 0.3 חס', ב-38.6 דקות.

בואו נשים את זה בשורה אחת שיהיה נוח:
38.6 דק', 27.3 נק', 20.4 זריקות, 5.6 ריב', 6.0 אס', 1.4 חט', 0.3 חס'

דווייט הווארד, פאו גאסול, סטיב נאש, רון ארטסט (פאק איט), אנטואן ג'יימיסון, ג'ודי מיקס וסטיב בלייק הם האנשים שאמורים לעשות יותר, כדי לנסות ולכפר על חסרונו של הכוכב. דווקא ארל קלארק, ההפתעה הנעימה ביותר בסגל של לייקרס העונה, שמתאים לסגנון של מייק ד'אנטוני, נעלם לגמרי בשלושת המשחקים האחרונים. לד'אנטוני יש כמה כשרונות, ושניים בולטים: הוא שוחק את הכוכבים שלו, והוא משבית וגומר שחקנים בשנייה. אז הנה, קלארק, שחזר לספסל לפני חודש, שיחק 28 דקות וקלע 8.3 נקודות עם 4 ריבאונדים ב-6 המשחקים האחרונים של קובי. מאז? 14.3 דק' עם 0.7 נק' ו-1.7 ריב'.

מי שמקבלים את מרבית הדקות שהתפנו, בעיקר בגלל הפציעה של ברייאנט, הם הווארד (6.9 נוספות), גאסול (8.3), מיקס (9.4) ובלייק (14.3). ביחד זה מגיע ל-38.9 דק' - ממש המספר של קובי (דאריוס מוריס, שחזר לא מזמן מסיבוב בדי-ליג, מקבל פחות או יותר את הדקות שקלארק כבר לא רואה). הדקות של ארטסט, אגב, ירדו ב-3 המשחקים האחרונים ב-5 למשחק, וג'יימסון נשאר אותו דבר (1.2+). נאש חזר רק היום, ושיחק כמעט חצי שעה (קרוב לממוצע העונתי שלו).

הנה מה הווארד, גאסול, נאש, ארטסט, ג'יימסון, בלייק ומיקס תורמים ב-3 המשחקים ללא קובי, בהשוואה לממוצעים העונתיים שלהם: 34 דקות יותר, 21 זריקות יותר, 5 קליעות יותר, 14.5 נק' יותר, 12 ריב' יותר, 4 אס' יותר, 2 חט' יותר, 0.7 חס' יותר.

בואו נעמיד את זה רגע מול המספרים של קובי (בשורה העליונה. מה שחבריו תורמים יותר בלעדיו, בשורה שמתחת):
38.6 דק', 27.3 נק', 20.4 זריקות, 5.6 ריב', 6.0 אס', 1.4 חט', 0.3 חס'
34 דק', 14.5 נק', 21 זריקות, 12 ריב', 4 אס', 2 חט', 0.7 חס'.

שני הנתונים הבולטים והמשמעותיים היחידים כאן הם הנקודות והריבאונדים. ברור שללייקרס יותר קשה לקלוע בלי קובי, ובאמת - בשלושת המשחקים האחרונים הממוצע שלהם הוא 89.7 נק', שזה 12.5 נק' פחות מהממוצע העונתי. שביעיית השחקנים המרכזית אמנם מנסה לקלוע יותר בלי קובי, אבל בזריקות הנוספות שלה מדייקת רק בסביבות ה-25%, וכל מה שהיא מצליחה להוסיף ביחד זה עדיין 12.8 נק' פחות ממה שקובי קולע לבד. שזה בדיוק ההפרש בין הממוצע העונתי של לייקרס לממוצע שלה בלעדיו.

אבל הנתון האחר, של הריבאונדים, דווקא מעניין יותר. כי בעוד זה צפוי לגמרי שללייקרס יהיה קשה לקלוע באותו קצב בלי קובי, מה זה קשור לכמות הריבאונדים שהם מורידים בלעדיו? קובי הוא הרי אחד הריבאונדים הטובים בליגה לגובהו ותפקידו. אז למה פתאום לייקרס עלתה ל-53 ריב' למשחק, לעומת ממוצע עונתי של 44.8? התשובה טמונה בהווארד וגאסול.

הווארד וגאסול הם שני השחקנים הכי טובים והכי חשובים בלייקרס אחרי קובי. ולמרות העונה הלא פשוטה שעברה עליהם, ועל כל המועדון, זה עדיין צמד שחקני הפנים המוכשר והאיכותי ביותר בכל הליגה כולה. אבל לשניהם יש בעיות אישיות עם קובי. גאסול היה הכי קולני בעניין הזה, ובשנתיים האחרונות חזר ודיבר רבות על הבעיות שסגנון המנהיגות התובעני של קובי גורם, במיוחד לגאסול עצמו. ואת הבעיות שעלו מההבדלים בין אישיותו האינטנסיבית של ברייאנט לבין אישיותו הנינוחה של הווארד כולנו ראינו מקילומטר. וכך, בתוך מערבולת מנטלית, הווארד וגאסול סיפקו העונה יכולת נמוכה מהסטנדרט שלהם.

ריבאונד, ואת זה יאמר לכם כל מאמן מתחיל, זה עניין של רצון. של מוטיבציה. של פוקוס. של לחימה. דברים שלא באים בטבעיות לאנשים רגישים ולא יציבים כמו הווארד וגאסול. דברים שהיו חסרים להם לאורך העונה המשוגעת שעברה עליהם. ופתאום, ב-3 המשחקים האחרונים גאסול הוריד 16, 20 ו-16 ריב'. להווארד היו 17, 18 ו-15. פתאום יש להם רצון. ולחימה. השאלה היא האם הם נלחמים בשביל הכוכב הפצוע, או בזכות העובדה שהוא לא שם לרדות בהם?