לברון מקבל כיסוי תקשורתי אוהד ומביך, והוא גם לא לבד

ההתייחסות לכוכבי NBA בארצות הברית היא שונה מאשר זו שהשחקנים הגדולים בענפים האחרים זוכים לה. בבייסבול זה הכל מספרים, בפוטבול הדיון הוא תמיד מאוד מקצועי. בכדורסל? אבק כוכבים מתפזר על פני כתבות, טורים וידיעות, מערפל את המידע ומייצר בהרבה מאוד מקרים מצג שווא.

יש לזה שני "אשמים". 1) האופי של המשחק. ראשית, כדורסל הוא ספורט מאוד אינדיבידואלי מהבחינה הזו ששחקן אחד, טוב יותר מאחרים, מסוגל לנצח משחק לבד. בבייסבול ההשפעה של כוכב ענק מוגבלת לעלייה אחת לבסיס בכל אינינג. בפוטבול, כל מהלך וכל שחקן תלוי בביצוע ובהוצאה לפועל של כמעט כל יתר השחקנים האחרים על המגרש. וזה הפן המקצועי. בפן אחר, הרי ששחקן כדורסל מצטיין נמצא על המגרש לרוב כ-80% מהזמן, במכנסיים קצרים וגופייה, חשוף לעיני כל, מרחק של מטרים ספורים מהקהל. הוא הרבה יותר נגיש. בבייסבול המכנסיים ארוכים, ההופעות על המגרש קצרות יותר, ויש קסדה... שלא לדבר על הקסדה של הפוטובל, שמסתירה כמעט את כל הפנים, או כל המדים והמגינים או העובדה שכשההגנה על המגרש אז ההתקפה על הספסל. האופי של משחק הכדורסל מקדם בצורה טבעית האדרה של כוכבים.

2) "האשם" השני הוא  דייויד סטרן. הוא הבין את הדברים  שנכתבו בפסקה הקודמת כבר לפני  כמעט 30 שנה, וכשהפך לקומישינר של  הליגה ב-1984 החל לשווק אותה דרך  השחקנים, הכוכבים, האינדיבידואלים. לא  דרך קבוצות וסמלים. את זה הוא  השאיר לבייסבול ולפוטבול, שהמסורת  של המועדונים שם ארוכה בהרבה. הכדורסל מתפתח, צריך לפתוח קבוצות  חדשות בערים חדשות, צריך למכור  את המשחק, והוא עשה את זה  דרך הכוכבים הגדולים (שבמקרה, או  שלא, נשפכו לליגה בשנות השמונים  בכמויות היסטוריות). תוצאות העבודה  השיווקית של סטרן הפכו את  הכדורסל למשחק שאנחנו מכירים  היום, לטוב ולרע, באופן בו הוא  משוחק, מנוהל (גם על ידי השופטים  במגרשים ומשווק.

וגם מסוקר. זה יכול להיות עניין בוטה וישיר שמוכתב על ידי הליגה, כמו "טקס העברת הלפיד" בין מייקל ג'ורדן לקובי ברייאנט באול סטאר של 98. זה יכול להיות הצורה בה נערכים תקצירים באתר ה-NBA (באופו מגמתי מובהק הם מוטים לטובת הכוכבים והקבוצות הגדולות יותר, ולעתים קרובות לא עושים צדק עם המשחק שהם מתיימרים לתקצר). וזה יכול להיות כמו הידיעה שפרסם אתמול טום הברסטרו, איש NBA בכיר ב-ESPN.

הברסטרו דיווח על שני רצפים שלברון ג'יימס מחזיק בהם נכון לעכשיו. האחד – פתיחת עונה עם 24 משחקים ברציפות בהם קלע לפחות 20 נקודות (האחרון שעשה זאת היה קארל מאלון ב-89, והוא נעצר ב-24 משחקים). הרצף השני – לא ביצע עבירה כבר שישה משחקים ברציפות.

הברסטרו מתייחס לשני הרצפים באותה צורה – חיובית ומאדירה. ובשני המקרים הוא חוטא לתפקידו ככתב ומתנהג כמו היחצ"ן של ג'יימס. נכון, ESPN וה-NBA קשורים בחוזי שידור וזה אינטרס מובהק של ESPN לסקר את הליגה בצורה חיובית, מושכת ומרתקת. גם האתר שאתם קוראים בו עכשיו נמצא מתמודד עם אותה סוגייה יום יום. אבל המציאות הזו, של הקשר בין ESPN ל-NBA, לצד העובדה שהסיקור של הליגה הפך כבר לכל כך שיווקי ומוטה-כוכבים, גורמת אפילו לכתב מוערך ואיכותי כמו הברסטרו להתנהג כמו מכונת דפוס של כרטיסי ביקור, ולא כמו איש תקשורת שמחזיק במשרה נחשקת וחשובה.

בכל הנוגע לרצף קליעת הנקודות, הידיעה נוגעת בו מזווית אחת: העובדה שלברון ג'יימס עושה את זה בזמן שהוא מטפל בהרבה מאוד דברים אחרים במגרש ולא מתרכז בקליעה, ואילו כן היה מתרכז בקליעה יכול היה להיות מלך הסלים של הליגה בקלות. לברון כבר אמר את זה בעבר, וחזר בשבת שוב על הדברים, כשהודה/התרברב שאם הוא רוצה, הוא יכול להיות מהלך הסלים, "אבל זה לא התפקיד שלו". מה כן התפקיד שלו? "לעשות הרבה ומהכל". צודק. שחצן, אבל צודק.

בהמשך הידיעה מוזכר האחוז שלברון קולע בו העונה מהשדה (54%. מדהים), כשהוא לוקח פחות מ-19 זריקות למשחק. ונאמר שם שאם היה זורק כמו אחרים בליגה (בעיקר קובי ברייאנט וכרמלו אנתוני), הוא בטח היה מלך הסלים. אחר כך מובא גם ציטוט של מאמנו במיאמי היט אריק ספולסטרה (עוד אחד שעסוק יותר מדי בלהתחנף לכוכבים), שאומר שאם הוא היה רוצה הוא היה קולע 37 נקודות למשחק העונה. וכל הזמן הזה אף אחד מבין האנשים שנגעו בידיעה, לא הכתב ולא העורך, לא חשבו שזה נכון יהיה לציין שלושה דברים: א) מאיפה המספר המונפץ הזה של 37 דווקא? ב) האין זה נכון גם לגבי קובי או דוראנט או מלו? שאם "הם רק היו רוצים" וזורקים 30 פעמים במשחק הם גם היו יכולים להיות מלכי הסלים? ו-ג) זה שג'יימס קולע ב-54% מהשדה כשהוא לוקח פחות מ-19 זריקות, ממש לא אומר שהוא יקלע באחוז דומה אם יזרוק 25 פעמים לסל במשחק. זה הרי כל כך ברור. זו תובנה שכל ילד יכול להגיע אליה. ועדיין, בידיעה אין אפילו רמז. הסיקור כל כך אוהד שזה מביך.

וזה עוד כלום לעומת היחס שמקבל רצף ה"אין פאולים" של לברון, שכבר שישה משחקים ברציפות לא נשרקה נגדו עבירה. תתפסו כל מאמן ילדים והוא יגיד לכם שברוב המקרים, קבוצה או שחקן שעושים מעט עבירות כנראה לא נותנים הכל בהגנה. אולי קצת מתעצלים, אולי קצת מחפפים, אולי נותנים יותר מדי מרחק, אולי לא מקריבים מעצמם כדי לעצור סל קל, אולי פשוט לא שומרים טוב. אולי קצת מזה וקצת מזה. אולי הכל. אולי משהו. אולי כלום. אבל ברור שזו שאלה שחייבת להישאל. כאשר מציגים כזה רצף, של שחקן כל כך מרכזי, שנמצא על המגרש כל כך הרבה זמן, איך יכול להיות שהשאלה בכלל לא עולה? לא ברמיזה, לא לשחקן עצמו, לא למאמן שלו. זו עבודה עיתונאית פשוט מביכה.

נכון, לברון חסם 5 פעמים וחטף 6 כדורים ב-6 המשחקים האלה ללא עבירה. לא רע, אבל טיפה פחות מהממוצעים שלו. אבל האם זה מספיק כדי לשלול את הסברה שמא מיעוט העבירות הוא תוצאה של הגנה חלשה? ואם כן, למה גם זה לא מצויין בסיפור? ברור למה: כי זה היה פותח דיון. וזו הבעיה: הדיון לגבי מה זה אומר כלל לא מתקיים. מתעלמים ממנו בכוונה. ג'וש סמית, אל הורפורד ודשון סטיבנסון קלעו יחד 54 נקודות מול מיאמי באחד המשחקים ברצף ה"ללא עבירות" של לברון. זה 15 יותר מהממוצע שלהם (עלייה של כמעט 40%). קווין לאב, ניקולה פקוביץ' ואנדריי קירילנקו קלעו 51 ביחד, גם זה (קצת) יותר מהממוצע שלהם. וכל אלה שחקנים שלברון שומר עליהם או בסביבתם. אז מה, הוא עשה עבודה טובה, או לא? האם הוא לא מבצע עבירות כי הוא לא שומר כמו שצריך, או כי הוא שחקן ענק? (או כי השופטים נותנים לו יותר מדי כבוד?) נתון נוסף שמצביע על מאמץ הוא ריבאונד התקפה. לברון מוריד 1.3 כאלה למשחק העונה. ברצף הזה: 3 ב-6 משחקים, 0.5. אז הוא מתאמץ או לא מתאמץ? האין זו שאלה ראויה? ואם הוא לא מתאמץ, זה לא ראוי לביקורת?

וחכו, זה לא הכל. כי מיד אח"כ מצויין הרצף האחרון ביותר של משחקים ללא עבירה ב-15 השנים האחרונות. עכשיו, אם הוא היה של מישהו כמו קובי, או בן וואלאס או מאט בארנס – מישהו שאתם יודעים שמשקיע בהגנה – אז זה באמת כבר היה מדהים. אבל לא. ממש לא. הכי רחוק מזה שאפשר. השחקן שמחזיק ברצף הכי ארוך של משחקים ללא עבירה ב-15 השנים האחרונות הוא... חכו, זה פשוט מצחיק מדי... כן, נו, תחשבו על השחקן שיהיה הכי אירוני אם זה יהיה דווקא הוא. שחקן שאם מדברים עליו בהקשר של הגנה זה תמיד יהיה על כמה היא לא קיימת. אוקיי, הבנתם לבד. נכון.

סטיב נאש.

(חחחחחחחחחחחחחחחח)

סטיב נאש. שחקן שבשיאו היה חור בהגנה. ועוד הוא קבע את השיא הזה בעונה שעברה! כשהוא בן 37, וירד ל-31.6 דקות למשחק (הכי נמוך שלו מאז 99/00). אז מה, אם העובדה שרצף "ללא עבירות" אוטומטית אמור להחשיד או להעלות תהיות לגבי ההגנה לא הספיקה כדי להעלות את השאלה הזו בידיעה, זה בטוח יביא לכך! נכון? מה לא? ובכן, לא. האירוניה זועקת, הגיחוך עולה על גדותיו, המבוכה כבר מסמיקה בעצמה. והכתב? יוק. והעורך? נאדה.

ולברון? ללא רבב.

הביקורת כאן היא איננה על ג'יימס, כמובן. למרות שצריך לראות שוב את המשחקים האחרונים של ההיט כדי לראות האם הוא באמת מחפף בהגנה. הביקורת היא על הסיקור המשתפך והילדותי שהוא, וכוכבים אחרים בליגה, מקבלים באופן קבוע, אוטומטי. נכון, תמיד יש מקום לבקר את התקשורת, זה קל, וזה לא שהאתר הזה או אני חפים מביקורת חס וחלילה. ונכון, יש סוגיות מהותיות יותר של ביקורת-תקשורת. גם לגבי ג'יימס, שרק לפני שנה וחצי היה "הרשע" והיום הוא "הגיבור". אבל זה שהן חשובות יותר לא הופך אותן למעצבנות יותר. והסיקור התקשורתי שכוכבי ה-NBA מקבלים, במיוחד מגופים שמשדרים את הליגה, לא רק מעצבן, הוא מוטה ומביך, והוא קורה באופן כל כך אוטומטי ומושרש כל כך עמוק, שכבר כמעט ולא שמים לב אליו . אבל הנה הוא, במלוא תפארתו, מושרש עמוק בתוך ידיעה שגרתית. זה לא פחות מסוכן מתופעות אחרות, בולטות יותר, וזה בטח סממן לבעיות גדולות יותר. של הליגה, לא של לברון.