למען הכבוד

אם לפני הטורניר היו לנו האיטלקים חששות גדולים מהמצב שלנו, אחרי שני משחקים אני מופתע לטובה ומאושר במיוחד. לנצח את רוסיה ואת טורקיה? זה פשוט נפלא. מה שמשמח אותי יותר מכל זו הדרך והיכולת, אפילו יותר מהתוצאות. שיחקנו באמת טוב. פעם אחת זה לואיג'י דאטומה שמוביל, ופעם אחרת אלה מרקו בלינלי ואלסנדרו ג'נטילה.

אני חושב שהיתרון הכי גדול שלנו זה רוח הלחימה. השחקנים עם אש בעיניים, משחקים אחד עבור השני, עושים הגנה חזקה וכולם משתתפים במשחק ההתקפה. המשחק הבא מול פינלנד עשוי להיות מפתח לטורניר אדיר מבחינתנו כי נוכל לעלות שלב עם ניצחונות שאולי אפילו יסדרו לנו מקום ברבע הגמר כבר.

אבל אי אפשר לתכנן כלום באליפות הזאת. פינלנד כבר ניצחה פעמיים, צרפת הפסידה, גרמניה שניצחה את צרפת הפסידה לבלגיה וכמאמר הקלישאה – כל משחק מתחיל מ-0:0 והכל פתוח. אף מאמן לא יכול להיות רגוע אפילו לדקה אחת. עושה רושם שאין נבחרת שנמצאת מעל כולם והרמה די שווה. פשוט צריך להתקדם ממשחק למשחק ולקוות שדברים יתחברו.

אם אני מסתכל כרגע על כל הנבחרות, אז ספרד ויוון אולי פייבוריטיות, אבל גם ליטא, סרביה, צרפת ואני מקווה שאיטליה יתנו פייט ראוי. יש כל כך הרבה תוצאות מוזרות – זה עושה טוב לטורניר, אבל רע לשחקנים ולמאמנים, לפחות לאלה שמפסידים בלי להיות מוכנים לכך.

נכון לעכשיו, מרגישים בסלובניה את האווירה של האליפות. יש אוהדים ברחובות וגם האולמות מתמלאים במשחקים המאוחרים יותר. גם באיטליה כבר מתחילים להרגיש את זה ואחרי שני הניצחונות שלנו הכותרות של העיתונים יעשו לנו כבוד וישימו אותנו על השער, כמו שצריך.

התוצאות שלכם בישראל מאוד מאכזבות. אני יכול להבין את הבלאגן הגדול, אף אחד לא ציפה שתתחילו את האליפות עם שני הפסדים, ועוד לשתי הנבחרות שנחשבות לחלשות בבית. אבל כמו שראינו באליפות הזאת, משחק אחד יכול לשנות הכל. השחקנים הישראלים צריכים לעלות לפרקט ולשחק על הכבוד שלהם, להילחם עבור המדינה וגם עבור עצמם. לבכות על מה שהיה זה הכי גרוע, צריך לחשוב איך לשנות את זה.

אם מגיעים למשחק מול צרפת בהרגשה שאי אפשר לנצח ושצרפת נבחרת טובה מדי, עדיף לא להופיע ולהישאר במלון. ישראל חייבת לעלות בידיעה שניצחון אחד יכול לשנות את כל האליפות ולהחזיר אותה לתמונת הסיכויים. זה בהחלט אפשרי, רק צריך לרצות, להאמין ולצאת לפרקט להילחם.