האופטימיסט: החיבור בין קלופ לליברפול
קלופ הפך למאמן ליברפול המהיר ביותר שמגיע ל-50 משחקים, וזכייה בליגה האירופית תהפוך אותו למהיר ביותר שזוכה בתואר, אבל מה שבעיקר מרשים זה השינוי עם האוהדים. רגע לפני הגמר מול סביליה, גבריאל היידו על השינוי שעשה הגרמני ב-DNA של אנפילד
אומרים שלהבין מה מניע את אוהדי ליברפול זה לא דבר פשוט, וזה עוד לפני שמתייחסים למבטא המאתגר. על רקע זה, העובדה שיורגן קלופ הצליח כבר ביום הראשון שלו כמנג'ר המועדון לשים את האצבע על הבעיה שהפריעה לקודמיו, היא לא פחות ממדהימה. קלופ, האופטימיסט הנצחי, נתקל מהרגע שהגיע לעיר בחומת הספקנות שמלווה את האוהדים מאז שזכו באליפות אחרונה לפני 26 שנים. משהו היה צריך להשתנות וזה היה המסר הראשון שלו אליהם.
יש לאופטימיות תכונה אחת בולטת, היא מדבקת. תרוצו שבעה חודשים קדימה ותראו את החגיגות שלו בסיום הניצחון על ויאריאל בחצי גמר הליגה האירופית כדי לראות אותו ניזון מקריאות הקהל ואיך הקהל מגיב אליו (מצורף בווידאו). מאז שהגיע באוקטובר 2015 הגרמני כבר קבע היסטוריה כשהפך למאמן ליברפול המהיר ביותר שמגיע ל-50 משחקים, וניצחון בגמר הליגה האירופית גם יהפוך אותו לזה שיזכה בזמן הקצר ביותר בתואר כמאמן, אבל ההישג הגדול ביותר הוא דווקא מה שעשה לאוהדים בתוך פרק זמן קצר כל כך.
הדרך להפיכה של האוהדים למאמינים בני מאמינים הייתה ארוכה, ועדיין לא הושלמה גם אחרי העפלה לשני גמרים בפחות מעונה, בקבוצה עם סגל אותו הוא לא בנה. המאמן בן ה-48 אמנם לא התלונן אפילו פעם אחת על הרכב השחקנים שלו ושיבח אותו גם כשלא הייתה לכך סיבה מיוחדת, אבל האוהדים זכו לקבל ממנו ביקורת שלא שמעו שנים ממי שנמצא בתפקיד שלו.
קלופ עלה מהר על אחד הסודות השמורים ביותר במרסיסייד. האווירה במשחקים האירופיים באנפילד היא אגדית וכך גם במשחקים מול הגדולות, אבל במשחקים הלא "סקסיים" האווירה באיצטדיון יכולה להזכיר ספריה רועשת. כשהייתי במשחקי בית נגד ווסט ברומיץ' ופולהאם נדהמתי כמה האווירה רגועה לעומת מה שציפיתי, וגם קלופ למד זאת על בשרו אחרי פחות מחודש בתפקיד - במשחק ביתי מול קריסטל פאלאס שעלתה ליתרון 1:2 בדקה ה-82 ואז האיש שנהנה להזכיר שאימן רק בקבוצות בהן משתמשים בהמנון "לעולם לא תצעדי לבד" (ליברפול, מיינץ ודורטמונד) הרגיש בודד כשחלק מהקהל קם והלך. בניגוד לקודמיו, הוא לא פחד להביא את דעתו ולבקר את האוהדים.
במועדון אינטימי ומשפחתי כמו ליברפול הקשר בין הקהל ואיך השחקנים מגיבים אליו הוא סימביוטי. זה לא מקרי שדווקא השחקנים הגיבו לקריאת הכאב של קלופ וכבר במחזור הבא סיפקו את תצוגת הכדורגל הטובה תחתיו. ניצחון מוחץ של 1:4 בחוץ מול מנצ'סטר סיטי שפתח רצף של ארבעה ניצחונות כולל עוד תצוגה מהממת 1:6 בחוץ מול סאות'המפטון בגביע הליגה. שחקני ליברפול יודעים שקלופ בחיים לא יבקר אותם בפומבי ופירשו את הביקורת כלפי האוהדים כקריאת ההשכמה גם עבורם. מאותו רגע הכוח של המנג'ר מול כל הגורמים במערכת התחזק עוד יותר.
קלופ למד את הסגל, חיזק את הביטחון של דז'אן לוברן שהיה עד הגעתו שבר כלי, הרגיע את רוברטו פירמינו שלא התאקלם במהירות, נתן לג'יימס מילנר, אדם לאלאנה ופליפה קוטיניו את המושכות, איפשר לאמרה צ'אן להיות בוס במרכז המגרש ואפילו הצליח בסבלנות אין קץ לשקם בריאותית את דניאל סטארידג' שהיה עד אז פצוע ממשחק למשחק (טפו טפו טפו). על הדרך באופן טבעי היו כמה שנפגעו מקצועית, כריסטיאן בנטקה הפך לשחקן ספסל יקר במיוחד ומרטין סקרטל כמעט ולא ראה מגרש, אבל המנג'ר תמיד היה שם כדי לחבק בסוף משחקים, לתת מילה טובה, לעודד. תמונת השנה בעיני היא של אותו סקרטל ממרר בבכי על הכתף של האיש שייבש אותו חצי עונה על הספסל בסיום המשחק האחרון של העונה מול ווסט ברומיץ'.
הסלובקי הבין שכנראה כבר לא ילבש יותר את המדים האדומים בקבוצה אבל ידע שהכול נעשה בצורה הראויה. אצל קלופ שום דבר לא אישי. זה לא מפתיע שהספרדי סרג'י קאנוס שערך בכורה בקבוצה הבוגרת באותו משחק, הודה שמה שהכי ריגש אותו הוא החיבוק של קלופ בסיום.
להגיד על קלופ שהוא מאמן כדורגל זה כמו להגיד שמייקל ג'ורדן שיחק כדורסל ולודוויג ואן בטהובן כתב מוזיקה. מדובר בכאלו שיש להם כל כך הרבה יותר מהגדרת התפקיד שלהם שזה מגוחך להתייחס אליהם ככאלו. יש בקלופ תכונות שהיו לכמה מאגדות העבר שאימנו במועדון והובילו אותו להישגים הכי גדולים שלו. מביל שנקלי הוא לקח את האופטימיות והביטחון העצמי, מבוב פייזלי את הנחישות והשקט הפנימי, מקני דלגליש את המנהיגות והיכולת לחשוב כאוהד. לכל אלו הוא הוסיף את המאפיינים האישיים שלו - שמחת חיים, חוש הומור, כריזמה, יכולת לסלוח לעצמו, שמירה על פרופורציות והסתכלות לעתיד, תמיד, בכל מצב.
ומעל הכל אסור לשכוח שקלופ הוא למעשה בחור די פסיכופת, במובן החיובי של המילה. וצריך מישהו כזה כדי להצליח היכן שרבים כל כך נכשלו, לאורך זמן רב כל כך. מספיק להסתכל על הצחוק שלו באמצע משפט או לשמוע את הביטויים שהטביע במהלך שהותו ("בום" למשל). קלופ שגם ככה הגיע על תקן רוק סטאר הוא הכוכב הגדול של המועדון. מאלו שאתה לא יכול להסיר מהם את העיניים, וריאקשן שלו אחרי גול מעניין יותר מעוד זווית בריפליי. ניצחון או הפסד לא באמת ישנו את העובדה שקלופ הצליח בפחות מעונה לשנות DNA של שנים במועדון. הוא אמנם מגיע למשחק מול סביליה עם מאזן של ניצחון וארבעה הפסדים בגמרים אבל כשנשאל על כך ענה "מה הטעם לחשוב על הפסד אם אני מגיע לגמר, אני מגיע בשביל לנצח. אל תשאלו אותי שוב את השאלה הזאת". אתם יודעים איך אומרית בסקאזורית "אופטימיסט חסר תקנה"? – ווינר.