קרב-רב

11 שערים בשני משחקים קיבלנו בפתיחת רבע הגמר, באחד מערבי האלופות האלה שנזכור כולנו הרבה מאוד זמן. האם יש לזה קשר לכך שבשני המשחקים ששוחקו השתתפו טוטנהאם ושאלקה, שתי קבוצות חדשות במעמדים האלה? במלה אחת: כן. הרעננות הזו התבטאה בשני אופנים מנוגדים, התבוסה של טוטנהאם והניצחון המטורף של שאלקה. אבל כל זה לא אומר שכשצ'לסי תארח את מנצ'סטר יונייטד למפגש בין שתיים מהקבוצות היותר מנוסות של השלבים האלה באלופות, לא נקבל גם כן כדורגל מצוין ומפגש שנזכור הרבה זמן. זה כן אומר שהכדורגל שנראה בסטמפורד ברידג' יהיה קצת יותר מהודק. בעברית: עם פחות גולים.
•    

אבל רשתות זזות, כמובן, הן לא הסיבה היחידה שבשבילה אנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה ורואים כדורגל. והמאצ'-אפ הזה בין יונייטד לצ'לסי מציע הרבה מאוד דברים אחרים. קודם כל, קשה להרכיב קרב איכותי יותר. יונייטד וצ'לסי, שחילקו ביניהן את 6 האליפויות האחרונות באנגליה, שיחקו עד כה ביחד 16 משחקים באלופות השנה, והפסידו רק אחד (צ'לסי למארסיי, במחזור האחרון של הבתים, שלא קבע דבר). ולמרות 11 נקודות שמפרידות ביניהן בליגה לטובת יונייטד, צ'לסי באה עם מומנטום עדיף במקצת, גם בזכות העובדה שהיא ניצחה את יונייטד באותו מקום בדיוק רק לפני קצת יותר מחודש.

מעבר לכך, מדובר כמובן בשחזור של גמר האלופות 2008, עם גרנט והפנדלים וההחלקה של טרי, והדמעות. והמשחק ההוא מיוחד לא רק כי הוא התחיל בשעה כל כך מאוחרת במוסקבה, בשביל להתאים לשעות הצפיה באנגליה, עד שהאוהדים חזרו למלונות בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר. הוא מיוחד כי הוא גמר האלופות האחרון שראינו בו גם כדורגל מחושב וגם דרמה. ואתם בהחלט מוזמנים לצפות לאותן תכונות גם בהתמודדות הנוכחית, שמפגישה את אלכס פרגוסון עם מאמן (קרלו אנצ'לוטי) שניצח אותו ב-7 מ-11 המפגשים ביניהם.

ולמרות שפרנק למפארד אומר שכשהוא יעלה לדשא אף אחד לא יזכור את מוסקבה ושהם "בכלל לא חושבים על נקמה", קשה להאמין לו. לפי ההרכבים המשוערים נכון לבוקר המשחק, שישה שחקנים מה-11 של כל צד פתחו גם בלוז'ניקי לפני כמעט שלוש שנים. וזה לא כולל את מחמיץ הפנדל המכריע באמת, ניקולה אנלקה, ואת קאלו, גיגס, אנדרסון ונאני – שכולם עלו אז מהספסל. אם סופרים גם את בראון (שפתח אז), אובי מיקל (שלא שותף ב-2008) ופלטשר (לא שותף אז, לא ישחק היום), אנחנו מגיעים כבר ל-20 שחקנים שהיו במוסקבה אז, ושומעים תדרוכים דומים גם הפעם.

ואם זה לא מספיק כדי לעורר את העניינים, אז באה התבוסה 4:0 של טוטנהאם בסנטיאגו ברנבאו. תבוסה שהמשמעות שלה היא אחת – יונייטד או צ'לסי, אחת מהן תהיה הנציגה האנגלית האחרונה במפעל כבר בשלב הבא, חצי הגמר. ובשנה בה הגמר נערך לראשונה בוומבלי החדש, החשיבות של זה מבחינה יוקרתית, מקצועית וכלכלית, גדולה אפילו מבדרך כלל.
•    

פרגוסון, כמובן, מודע לכל זה, ולפני המשחק הוא לא פחד לומר במפורש ש"אנחנו יכולים לשחזר את הטרבל מ-99'. הטרבל נמצא במרחק 14 משחקים בחודשיים – ואם הכל ילך לכיוון שלנו, נעשה את זה". פרגי לא חושש לשים לחץ על השחקנים שלו ("אנחנו רגילים לזה, זה היתרון שלנו"), ועל הדרך דוחה גם דיבורים על פרישה. וזה ברור למה – אם הוא מניף את הגביע הזה שוב השנה, לצד אליפות אנגליה נוספת, הוא לא רק עולה ל-19 מול 18 במניין האליפויות מול ליברפול, שזה כנראה מה שהחזיק אותו בתפקיד גם ברגעים הפחות קלים בעשור האחרון, אלא הוא גם מקצץ את הפיגור מול ליברפול בגזרת התארים האירופאים. לליברפול 5 זכיות בגביע אירופה, ליונייטד 3 כרגע. אם בעוד חודשיים המאזן יהיה 4-5, זה אומר דבר אחד: סר אלכס כאן לעוד כמה שנים.

ופיקנטריה בצד, למשחק הזה יש חשיבות נוספת – הוא ממחיש את אחד התהליכים הכי חשובים שמתרחשים בספורט העולמי בשנים האחרונות, התפתחות "הגיל השלישי". עוד בתחילת שנות התשעים, שחקנים שהגיעו לגילאי 30-32 ידעו שסוף הקריירה שלהם ממש מעבר לפינה. בכדורגל, בכדורסל, ובשלל ענפים אחרים. מה שקרה מאז, בזכות התפתחות אנושית טבעית לא פחות מאשר בזכות התפתחויות רפואיות וטכנולוגיות, הוא לא פחות ממדהים. אני יודע שזה מוזר לדבר על משהו שנשמע כמו אבולוציה על פרק זמן של עשור וחצי, אבל אנשים כמו דידייה דרוגבה, קובי בראיינט, קלרנס סיידורף, לברון ג'יימס, כריסטיאנו רונאלדו ובלייק גריפין לא ממש משאירים ברירה.

ולמרות שפרגוסון מקפיד לרכוש כשרונות צעירים מכל רחבי העולם, ולמרות שצ'לסי הוציאה ים של כסף על רמירס, דויד לואיז ופרננדו טורס מאז הקיץ האחרון, שהגיל הממוצע של שלושתם הוא 24 וחצי, יונייטד וצ'לסי יעלו עם הרכבים שהגיל הממוצע שלהם הוא 29.5. ואן דר סאר (40), גיגס (37), סקולס (36), דרוגבה (33) ולמפארד (32) ימלאו כולם תפקידים מאוד חשובים, כאילו לא עברו שלוש שנים מאז מוסקבה. בין היתר, זה אומר משהו גם על מי המאמנים האלה סומכים במיוחד. עבור אנצ'לוטי, כמובן, זה לא דבר חדש. הוא הרי האיש שזכה עם מילאן באליפות אירופה ב-2007 עם הרכב שהגיל הממוצע שלו היה כמעט 31. אבל פרגוסון לא פותח כל שבוע עם 8 שחקנים בני 29 ומעלה.
•    

רומן אברמוביץ' רוצה את גביע האלופות. הוא אובססיבי לגביו. "זה לא שכל יום הוא דופק לנו על הדלת ושואל למה עוד לא זכינו בגביע הזה", אומר למפארד, והוא כנראה צודק. הוא דופק על הדלת ושואל את זה רק כל שבוע, לא כל יום. ורומן אובססיבי לגבי הגביע הזה לא רק כי – לפי האגדה – הוא "התאהב" במפעל הזה אחרי שראה את יונייטד וריאל ברבע הגמר ב-2003. ולא רק כי זה התואר האחד שחמק ממנו עד היום. ולא רק כי יש בזה באמת הרבה מאוד כסף. רומן אובססיבי לגביו כי זה התואר שיהפוך את המועדון שלו לגדול באמת.

עובדה היא שכיום, כשיונייטד וצ'לסי נפגשות בפרמייר-ליג, ברור שזה משחק בין שתי קבוצות שוות, מועדונים גדולים, ושאף אחת לא מחזיקה ביתרון פסיכולוגי על פני השניה. אבל כשהשתיים מוגרלות לשחק אחת נגד רעותה באלופות, פתאום הרקע משתנה. פתאום צ'לסי היא המועדון הזה שהודח בחצי הגמר כבר ארבע פעמים בעידן אברמוביץ', כולל פעמיים על ידי ליברפול. פתאום יונייטד היא הקבוצה שניצחה אותם בגמר, ושהייתה בעוד גמר מאז, ושבכלל, מחזיקה כבר בשלושה גביעים כאלה מול אפס. פתאום כל פרויקט-צ'לסקי חוזר לאותו מצב שהוא היה בו לפני כמה וכמה שנים – יפה ונוצץ, אבל לא באמת גדול יותר מיונייטד. גם לא מליברפול.

הפרויקט הזה לא יושלם, בעיני אברמוביץ', בלי אליפות אירופה. ולזכות בה בוומבלי, אחרי שהדיח את יונייטד, יהיה פרק סיום חלומי. הרי זה לא שהוא מתכוון להישאר בסביבה אם מישל פלאטיני באמת יכניס את החוקים הכלכליים המציקים שלו.

ולמה לנבחרת אין שום צ'אנס להעפיל ליורו. לבלוג של ניצן פלד