ראשון, ואחרון?
יממה אחרי שהפועל יצאה לדרכה בשלב הבתים, אלעד לקח את נעה לדייט. האם הצליח יותר מקבוצתו?
דייט ראשון, ואחרון?
אני לא ממלא לוטו. אף פעם. אין שום סיבה לעשות את זה. תחשבו על זה בהיגיון שניה: הסיכוי שתמלא לוטו ותזכה הוא משהו באזור אחד לעשרה מיליון, נכון? עכשיו, מה הסיכוי למצוא את הטופס הזוכה על הרצפה ברחוב, ככה בפוּקְס, אחד למאה מיליון? אחד למאתיים מיליון? מבחינת אחוזים זה לא כזה הפרש גדול. אז במקום למלא ולזרוק כסף סתם, אפשר פשוט לקוות למצוא את הטופס הזוכה על המדרכה. וזה בדיוק מסוג התיאוריות המפגרות שאני נוטה לירות כשאני לחוץ. ובשבוע שעבר הייתי לחוץ גם כי הפועל שיחקה בליסבון אבל בעיקר כי זה היה השבוע של הדייט הראשון שלי עם נעה (בעצת היועץ המשפטי, אני מזכיר שוב: השם שלי אמיתי, כל השאר לא).
זה לא אופרת סבון. בלי הפרק הקודם תתקשו להבין מה הולך
רביעי, 20:45, שידור ישיר באתר: הפועל ת"א מול ליון
אחרי אירועי הבאר אכן מצאתי אותה בפייסבוק והתחלנו לשוחח פה ושם. בעצת חבר, ניצלתי את המומנטום ובניגוד לאינסטינקטים הצעתי שניפגש בשלב מוקדם יחסית. היא הסכימה ועכשיו ממש פחדתי שבמקום להתנהג איך שאמורים להתנהג בדייט ראשון אני אתחיל לזיין את השכל מתוך לחץ, וזה לא שחסרות לי תיאוריות מפגרות לפלוט ('אין באמת כזה דבר - כוכב הצפון', ''טעם נרכש' זו קונספירציה של יצרני קפה ובירה', 'כל צרות החברה המודרנית מקורן באנשים שהולכים עם משקפי שמש במקומות סגורים' וכו').
אתם צריכים להבין, דייטים ראשונים זה דפוס אצלי. השיחה קולחת, שני הצדדים צוחקים ונהנים ובסיום הערב ברור לחלוטין שלא ייצא כלום. אני לא יודע איך, אבל איפשהו במהלך הערב אני מצליח לדפוק את העסק כל פעם מחדש. ברגע של חולשה, או טמטום, או שניהם החלטתי לנסות ולהתייעץ עם אחד מחבריי, איתן. מדובר בבחור טוב בסך הכול ואחד שהקילומטראז' הרומנטי שלו עולה על שלי במידה ניכרת. לא כזה הישג גדול, אבל בכל זאת. "איפה קבעתם?", הוא היה ענייני מאוד, "באיזה בית קפה, ליד הבימה. אני לא מכיר אותו, היא בחרה". הוא הנהן כאילו לתשובה שלי היתה משמעות. "אז זה כמו משחק חוץ. אתה צריך לחשוב כמו קבוצה שמשחקת בחוץ נגד קבוצה הרבה יותר טובה. תבוא בונקר, תעלה עם שלושה בלמים, תשחק על מתפרצות, אל תפחד להעיף כדורים ליציע אם צריך, יש?".
יכול להיות שלכם הדברים האלה אומרים משהו, אני ביקשתי הבהרות, וקיבלתי. "תקשיב, המטרה שלך ברורה: לדבר כמה שפחות. אין בחורה שלא אוהבת לדבר על עצמה, אז כל מה שאתה צריך לעשות זה לשחק אותה מתעניין ולשאול שאלות. תן לה לדבר, ככה היא תהיה מבסוטית וגם יש פחות סיכוי שאתה תדבר שטויות. כל פעם שהיא מסיימת, תשאל אותה עוד שאלה. אל תיתן לה צ'אנס לשאול אותך כלום. שכל הערב יתרכז רק סביבה. בונקר, יש?", לא נעים לי להודות אבל זה נשמע כל כך הגיוני שלא האמנתי איך לא חשבתי על זה קודם.
אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: שזה יצא כמו באיזה סיטקום מפגר משנות ה-90, שלקחתי את העצה שלו יותר מדי ברצינות וזה נראה בערך ככה (לקחתי קורס כתיבה לקולנוע וטלוויזיה פעם. מאז אני מת לצ'אנס לכתוב בפורמט של תסריט):
פנים – בית קפה – ערב
אלעד (27) ונעה (26) יושבים בשולחן פינתי, רחוק משאר יושבי המקום. התאורה עמומה ומוזיקה שקטה מתנגנת ברגע.
נעה
...ואז סבא רבא שלי ואישתו עלו על האנייה בגדאנסק, חצו את הים הבלטי לשבדיה, נמלטו מהפוגרומים, הגיעו בסופו של דבר לארץ ו... זו ההיסטוריה המשפחתית שלי, ארבעה דורות אחורה. אתה תל אביבי במקור?
אלעד
עזבי, זה לא מעניין. אמרת שלסבא רבא שלך היה שכן בלובלין עם קוקר ספנייל בשם מאצ'יי. ספרי לי עוד קצת עליו. הוא היה מסורס?
נעה
לא נראה לי. היו לו ילדים.
בקיצור, נאלצתי להודות שיש משהו בדבריו של איתן אבל החכמה היא לדעת באיזו מידה ליישם אותם. בכל מקרה, קבענו ליום רביעי, כלומר יום אחרי המשחק נגד בנפיקה. האמת שזה עבד לטובה כי לפחות לא התבאסתי יותר מדי זמן מההפסד, הייתי עסוק מדי בלהיות לחוץ. אי אפשר להיות לחוץ ומבואס בבת אחת. גם העובדה שכל העסק הזה קורה יומיים לפני יום כיפור לא עזרה במיוחד. ידעתי יפה מאוד שאם העניינים לא ילכו טוב יהיו לי 24 שעות של שעמום טוטאלי ונטול הסחות דעת על מנת להכות על חטא. גם עם שלוש ארוחות או יותר, תענית תהיה גם תהיה.
קבענו בסוף של שדרות רוטשילד, ממול להבימה. למרות שאני גר 10 דקות משם, הגעתי במונית. אני לא בנאדם מפונק, אבל תנאי הלחות של תל אביב והרצון ליצור רושם ראשוני טוב הוציאו מכלל אפשרות הגעה ברגל. חיכיתי כמה דקות עד שהיא הגיעה. ללא התאורה העמומה של הפאב היא נראתה אפילו יפה יותר משזכרתי. בית הקפה בו התיישבנו היה במרחק של שתי דקות הליכה וכבר במהלך תקופת הזמן הקצרה הזו תפסתי משהו כמו חמישה מבטי דיספרופורציה מאנשים ברחוב. אתם יודעים בדיוק לאילו מבטים אני מתכוון – אתם זורקים את אותם מבטים בדיוק כשאתם מזהים בחורה אטרקטיבית לצדו של מישהו שלא אמור להיות שם. אשקר אם אגיד שלא נהניתי מהחוויה. במוחי תיארתי את ההסברים שאותם מביטים בוודאי מעניקים לעצמם, מהקל ("אין מצב שהם ביחד. בטח בני דודים או משהו") ועד לכבד ("וואללק, בטח יש לו זרנוק, זרנוק, למניאק").
"התבאסת מההפסד?", היא שאלה בחיוך, "טיפה. אולי נסחפנו קצת עם הציפיות מראש. פערי הרמות כנראה פשוט גדולים מדי, ועוד במשחק חוץ". "בסדר, תמיד טוב להיות אופטימיים", היא סיכמה. התיישבנו, המלצרית הגיעה. נעה הציעה שנתחלק במשהו, הסכמתי למרות שלא הייתי רעב. בואו נהיה כנים, בשלב הזה גם הצעה שאתקע לעצמי את המזלג בעין כנראה הייתה מתקבלת בחיוב, אבל אין מה לעשות. העצות האסטרטגיות של איתן ישבו לי טוב טוב בראש אבל האמת היא שקשה לא להיות עצמך במשך ערב שלם. אני אנסח מחדש: יש הרבה דברים שנוגדים את האופי שלי שאני מסוגל לעשות, אבל לא לזיין את השכל ולהעביר ערב שלם בהנהוני ראש וב-"וואו, נשמע מעניין. ספרי לי עוד", זה כנראה גדול עלי. אז כך, תוך משהו כמו רבע של שיחה - אני באמת לא זוכר איך - מצאתי את עצמי בעיצומו של הדיאלוג הבא.
פנים – בית קפה – ערב
אלעד (27) ונעה (26) יושבים בשולחן פינתי, רחוק משאר יושבי המקום. התאורה עמומה ומוזיקה שקטה מתנגנת ברגע.
נעה
מה ז'תומרת, 'זה פי אלף יותר מגעיל', מה בדיוק ההבדל?!
אלעד
יש הבדל, נו, את באמת לא חושבת שיש הבדל?
נעה
לא. אני באמת חושבת שכשגבר משתין במקלחת זה מגעיל בדיוק באותה מידה כמו שאישה עושה את זה.
אלעד
אבל יש הבדלים... מכאניים...
נעה
מה ז'תומרת?
אלעד
אני אגיד לך בכנות, אני פשוט לא רואה איך, בתור אישה, אפשר לעשות את זה בלי שהפיפי עובר לך על כל הרגל בדרך.
נעה
א. זה לא נכון, זה רק עניין של זוויות וב. אם אני גם ככה במקלחת והמים זורמים והכול...
אז למרות שזנחתי את עצותיו של איתן ומלבד כך ששתן הפך למוטיב חוזר בפגישות בינינו, הייתי חייב להודות שהעניינים הלכו די טוב. באתי למשחק חוץ אבל לא התבנקרתי, החזקתי בכדור, לא חששתי לתקוף ובירידה להפסקה, טאץ' ווד, לא קרה שום אסון. שערים עדיין אין, אבל בהחלט יש 0:0 כזה עם הרבה מקום לאופטימיות. שעתיים וחצי ישבנו ודיברנו והאמת היא שהזמן באמת טס עד ששילמתי ויצאנו. אמרתי שלא איכפת לי ללוות אותה לדירה שלה, שגם נמצאת במרחק של 10 דקות אבל בכיוון ההפוך. בשלב זה נאלצתי להודות שהעסק הזה עוד באמת יכול ללכת לאנשהו, מה שפתח את הדלת לסט חדש לגמרי של סרטים. ככל שהתקדמנו נלחצתי יותר ויותר. אנשים תמיד מספרים על הנשיקה הראשונה שלהם כרגע קסום כזה, שזוכרים כל החיים. עבורי, בפעמים שזה קרה, היה מדובר בסיוט. לא הנשיקה עצמה, זה סבבה, הלפני. כל הלחץ הזה, ללכת על זה או לא ללכת על זה, נראה שהיא רוצה אבל אולי אני סתם מפרש לא נכון, מה אם היא תסובב את הלחי ואני אצטרך לסגת, לעמוד שם כמו אידיוט ולשמוע אותה אומרת "טוב, נדבר"? מה אם, השם ישמור, היא בטעות תזמין אותי לעלות?
בקיצור, הגענו לחמש הדקות האחרונות של המשחק, כבר ראינו שהשד לא נורא ועכשיו צריך להחליט אם ללכת על 0:0 מכובד ולקוות לקחת 3 נקודות במשחקים הבאים או להמר על הכול ולנסות לנצח. הגענו לכניסה שלה. היא נעצרה והסתובבה אלי: "היה לי מאוד כיף". "גם אני נהנתי מאוד", השבתי. "אל תתבאס יותר מדי על הפועל. נראה לי שינצחו את ליון", היא אמרה ואני, באמת מתוך ברירת מחדל, המשכתי את השיחה, "לא יודע. עכשיו עם כל הבלאגן בהנהלה וזה, אני לא חושב ש....". ואז, בלי התרעה, באמת שבלי התרעה, היא נצמדה אלי ונישקה אותי. אחרי משהו כמו שלושים שניות, או חמש שעות, או שנתיים, השפתיים שלנו נפרדו אבל היא נשארה קרובה וחייכה אלי: "בסדר. אמרתי לך. תמיד טוב להיות אופטימיים".