בסופו של דבר, כנראה שהפועל באר שבע לא היתה יכולה לנצח בשום דרך אחרת. רק ככה. הקבוצה אמנם כמעט ולא מכילה שחקנים שהם ילידי באר שבע - אבל זו היה הניצחון הכי "באר שבעי" שאפשר. כזה שמגיע עם דרך לא זוהרת, לא נוצצת, לא מרהיבה - אבל קשה, חבוטה, עם מאבק גדול ובעיקר עם המון לב.
מבחינת כדורגל טהור, קשה להגיד שזה היה משחק טוב של הפועל באר שבע. ברוב שלבי המשחק, היא היתה מאוד לא מדויקת וחלשה התקפית (שני השערים, בסופו של דבר, הגיעו ממהלך מקרי ביותר ומכדור קרן); וגם בהגנה היו יותר מדי רגעים של אובדן ריכוז. אבל באר שבע לא באה "לשחק כדורגל" במובן הטהור של המילה, כמו שהיא באה לנצח. אלה שני דברים שונים, ולא תמיד חופפים.
אבל בקרב שצפוי לה מול סבאח - גם במשחק הבא באזרבייג'ן, שיהיה קשה אפילו יותר מהערב - היא לא צריכה את הכישרון והברק, אלא את האקסטרה. את הדברים הקטנים שהופכים קבוצה טובה לקבוצה מנצחת. התיקולים הקטנים, המאבקים, הקשיחות והלחץ הגדול שהיא הביאה איתה. אם תרצו, ה"ויטוריזם" היה חשוב - הרבה יותר מאשר מיגל ויטור כפרסונה.
יש לי ויכוח ארוך שנים לגבי אמיתותו של המונח "DNA של מועדון" - בעיניי, זה ניסיון להכניס רוחניות למקום לא רוחני; קבוצה בנויה משחקנים, ורוב השחקנים של הפועל ב"ש לא נושאים את ההיסטוריה של המועדון על גבם. חוץ מוויטור, שהיה בב"ש בפעמיים הקודמות שהיא הגיעה לפלייאוף, הם אפילו לא ממש זוכרים את הגלגול הקודם של ב"ש באירופה. חלקם, אולי, ראו אותו בטלוויזיה.
ועדיין, אם יש אמת במושג הזה - הרי שראינו אותו עכשיו. קבוצה של שחקנים שאינם באר שבעיים - ניצחו כמו באר שבע. זה הניצחון של הדחויים, של אלה שנחשבים אפורים, של אלה שלא קיבלו יותר מדי קרדיט ושאיש לא חשב שיגיעו כל כך רחוק. גם אנחנו - כמה מאיתנו הימרו שהם יעברו את הכוכב האדום? מי העז לחשוב בתחילת הקיץ, עם קנגוואה ועל אחת כמה וכמה בלעדיו, שהפועל ב"ש תהיה קרובה כל כך לליגת האלופות?
זה ניצחון של אנדרדוגים, והוא הושג כמו שאנדרדוגים מנצחים - בקושי. בדחיקה. בכוח. בשיניים ובציפורניים. למען הסר ספק, זה לא נאמר לגנות באר שבע - אלא דווקא לזכותה. כי זו הדרך הייחודית שלה לנצח, ואת הדרך הזו חייבים להעריך - כשמשקללים את כל התנאים שהיו נגדה. בלי בית, בלי הכוכב הכי גדול ועם סגל שחקנים שעל הנייר - הוא כנראה החלש ביותר מבין הקבוצות שהגיעו לפלייאוף.
אבל זה רק על הנייר. ואם יש משהו שהפועל באר שבע של קוז'וך הוכיחה אלף פעם בעבר זה שנייר לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. פעם אחר פעם, קוז'וך הצליח לקחת שחקנים שלא נראו כמו אלופים - ולהפוך אותם לכאלה. גיא מזרחי היה כזה, אור בלוריאן היה כזה, קינגס קנגוואה היה שחקן ספסל בכוכב האדום, ניב יהושוע שיחק שנה שעברה בליגה הלאומית - את כל הנתונים האלה, המאמן הענק הזה הצליח לשקלל לתוך קבוצה ולהפוך כל אחד מהם, גם כיחידים, לשחקן ששווה הרבה יותר. זו גדולה של מאמן, וזו הסיבה שקוז'וך זוכה לכל כך הרבה הערכה.
מסקנה נוספת מהמשחק אמש היא שסבאח סבלה מהערכת חסר. אחרי שב"ש עברה את הכוכב האדום, התחושה הקולקטיבית - בקרב מתבונני הספורט, האוהדים, העיתונאים וכו' - היתה ש"הקשה מאחוריה". היא ניצחה (בקלות מרשימה, אגב) את הסרבים, הסירה את המכשול המרכזי ועכשיו זו רק שאלה של זמן.
אולי בגלל המדינה שממנה היא באה, אולי בגלל המועדון הצעיר, שבחודש הבא יחגוג את יום הולדתו התשיעי, בטח בגלל השם שמשדר ארומה שכונתית. סבאח היא אולי לא קבוצת כדורגל עילאית, אבל היא אגוז קשה לפיצוח - שרוב המשחק, הצליח להביך את ב"ש ולהקשות עליה את החיים מאוד. בטח אחרי ההתקפה שבסיומה היא עלתה ליתרון.
והקושי הזה ילווה את ב"ש גם למשחק הבא. האדומים מבירת הנגב הוכיחו שהם יותר טובים משמעותית מהכוכב האדום כקבוצה, אבל גם סבאח טובה משמעותית ממנה. הדרך לליגת האלופות אמנם התקצרה במחצית אחרי הערב, אבל קשה להגיד שהיא אכן קצרה פחות. ב"ש עוד תעבור הרבה גלגולים עד לשריקת הסיום, ולנו נותר רק לקוות שהיא גם תחייך כשהשריקה הזאת תגיע.