פעם שאלו את לופא קדוש, עליו השלום, איך מצליחים לשרוד על הקווים בבאר שבע. הוא לא דיבר על טקטיקה, לא על כושר גופני ולא על מערכים. "הכי בטוח זה להיות חירש ואילם", הוא אמר לי בערוב ימיו. "לא לשמוע את הקללות מהיציע, ולא לענות לאלה שמגדפים אותך". זאת אולי העצה הכי טובה שניתנה אי פעם למאמן כדורגל במקום לוהט ותובעני.
רן קוז'וך אולי מכיר את השורות האלה של לופא. אחרת קשה להסביר איך במשחק שכל העונה האירופית מונחת עליו, הוא מצא את האומץ לעשות את הדבר הכי מסוכן בכדורגל המודרני: להאמין בשחקן שהקהל כבר החליט לוותר עליו.
אמיר גנאח עבר בשבועות האחרונים את מה שכדורגלנים צעירים עוברים היום מהר יותר מאי פעם. לא מספיק להיות בתקופה פחות טובה; צריך גם לקרוא על זה בכל מקום. יש מי ששתה לו את הדם עם קשית של טרופית, כאילו מדובר בשחקן זר בן 34 שמרוויח הון ולא בילד בן 22 שעדיין מנסה להבין איפה בדיוק עובר הגבול בין כישרון לאחריות.
רק לפני שבוע היו כאלה שקראו לשלוח אותו הביתה. להפוך בן אדם לסמל של כל מה שלא עובד. שעיר לעזאזל. ואז הגיע הגומלין נגד אלופת איסלנד והחזיר את השדים לבקבוק.
מישהו מלמעלה התערב בכתיבת התסריט. קוז'וך הקפיץ את גנאח מהספסל, והשחקן הכי מושמץ בטרנריה ענה בדרך היחידה ששווה משהו בכדורגל: על הדשא, עם שער גדול אחרי מבצע אישי. אני מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה חייל משוחרר, בוגר מחלקת הנוער האדומה, סידר להפועל באר שבע שלב בתים אירופי ומענק של 3.17 מיליון יורו. חברו את כל משכורות החייל ששולמו לאמיר ולא תגיעו לפרומיל מהסכום.
היופי הוא לא רק בשער. היופי הוא באופי. קוז'וך סירב להקשיב לרעש, וגנאח ידע להבליג. אחד האמין, השני שתק. לפעמים זו השותפות הכי חזקה שיש.
וכן, צריך לומר את זה: איזה ביצים יש לקוז'וך. בעולם שבו כל חילוף נמדד לפי כמות הציוצים שיגיעו אחריו, הוא ניהל את המשחק כמו שכתוב בספר, בצירוף פרק פרי מחשבתו שלא מלמדים בקורס מאמנים. על האומץ לספוג ביקורת לפני שהיא מתחלפת במחיאות כפיים מגיעה למאמן האלופה תוספת סיכון.
בשבוע הבא מחכים לו דיאן סטנקוביץ', מוחמד אבו פאני והכוכב האדום בלגרד, וזה כבר סיפור אחר. רק שהפעם אין לקוז׳וך מה להפסיד. אחרי שהוריד מהגב את הקוף של אירופה, כל הדרכים מובילות לשלב הבתים; והדרך הכי טובה לנצח היא בדיוק זו שלופא קדוש תיאר לפני שנים: להיות חירש לרעש, אילם מול המקללים, ולתת לכשרונות הצעירים לדבר על המגרש. בסוף, הם תמיד מדברים הכי יפה.